שב שמעתתא
טרם יקראו והנה נחשף קלונם, דכתיב וישמע העם בוכה למשפחותיו והיינו על עסקי עריות שנאסר להם והנה בספר גור אריה פרשת ויגש הקשה כיון דישראל במתן תורה דין גרים היה להם, וכדאיתא ביבמות דישראל היו צריכין מילה והזאה וטבילה כדין גרים, וקיי"ל גר נושא אחותו משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואם כן לאותו הדור היה ראוי להתיר קרובות ערוה ותירץ דלא אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אלא בגר שנתגייר מדעתו וחפצו אז הוא כקטן שנולד, אבל בשעת מתן תורה שהוכרחו לקבלה שכפה עליהם הר כגיגית, בזה לא הוי כקטן שנולד ע"ש לזה בכו למשפחותיהם על עסקי עריות כיון שהמן הכריחם לקבלת התורה, כמ"ש אות ח' על כן נאסרו בקרובותיהם אבל אם לא היה על ידי הכרח רק ברצון ובבחירה, היו מותרים בקרובותיהם כמו שביארנו והנה ביבמות דף ס"ו פליגי רבי יוחנן וריש לקיש בנכרי שהיה לו בנים ונתגייר, דר"י סבר קיים פרו ורבו שהרי יש לו בנים, ור"ל סבר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וצריך לקיים פרו ורבו ולכאורה תיקשי, הא דאמרו שם בש"ס בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל, ב"ש סברי ב' זכרים, וב"ה סברי זכר ונקבה וטעמא דב"ש שם דילפי ממשה שהיה לו שני בנים ופירש מן האשה וב"ה ילפי מברייתו של עולם זכר ונקבה ואמרינן ב"ה לילפי ממשה ומשני משה מדעתו פירש והסכים הקב"ה על ידו ע"ש ואם כן לב"ש דילפי ממשה נהי דקיים פרו ורבו בב' זכרים, הא בשעת מתן תורה דין גרים יש להם, ולר"ל צריך לקיים פרו ורבו דהוי כקטן שנולד, אלא דלפי מ"ש בגור אריה דעל ידי ההכרח אין הגר כקטן שנולד, ניחא גם לר"ל ובזה יתיישב קושית התוס' שלא דברו אהרן ומרים במשה עד אחר קברות התאוה משום דקודם היו סבורים דגר שנתגייר כקטן שנולד וצריך לקיים פרו ורבו אף שהיו לו בנים מקודם, ואם כן ודאי לא ביטל משה המצוה מדעתו, ואמנם הקב"ה ציוה עליו אולם אחרי רואם בקברות התאוה שנאסרו להם עריות, וזה מטעם דגר מוכרח לא הוי כקטן שנולד, כמ"ש בספר גור אריה, וכבר קיים משה פרו ורבו בבניו הראשונים, ומצאו פתח לחשדו שמדעתו פירש כיון שאינו מבטל מצוה בזה, דגם לב"ה קיים פרו ורבו בב' בנים, רק שהם מוסיפין דגם בזכר ונקבה סגי לדעת הירושלמי, ולזה התרעמו הלא גם בנו דבר ה' עד שהשיב להם הקב"ה פה אל פה אדבר בו, אני הסכמתי לדבריו.
משנה תורה, הלכות אישות
הָאִשָׁה שֶׁהִרְשַׁת אֶת בַּעִלָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין שֶׁיִּמְנַע עוֹנָתָהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁכְּבָר קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אֲבָל לֹא קִיֵּם חַיָּב לִבְעל בְּכָל עוֹנָה עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים. מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א כב) "פְּרוּ וּרְבוּ":
ספר המצות הקצר
מג. מצות עשה לישא אשה לפרות ולרבות. שנאמר (בראשית א, כח): "ויאמר להם אלהים פרו ורבו". ויכוין לקיום המין. והאיש שהוא בשנת שמונה עשרה, נתחייב בפריה ורביה. ואם עבר עליו עשרים שנה ולא נשא, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה זו. ואם עוסק בתורה, ומתירא שלא יבטל מחמת טרדת מזונות, מותר להתאחר, ועל כל פנים, לא יותר מן עשרים וחמש שנה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן: