הלכה על בראשית 1:27

וכן צריך שידבר דברי תורה על השלחן, שאע"פ שברך עליו ברכות המחוייבות לו לברך והוא עתיד ג"כ לברך על מזונו אינו נפטר בברכת המזון אלא אם כן מדבר דברי תורה, וכן אמרו רז"ל (אבות פ"ג דף ח) כל שלחן שאכלו עליו ואמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משלחנו של מקום שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. כלומר כיון שדברו עליו ד"ת הרי זה השלחן אשר לפני ה', וכל שלחן שאכלו עליו ולא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים שנאמר (שם כח) כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, כלומר שאין מזכירין שם דבריו של מקום. וכל זה להורות שלא נברא האדם לאכילה ולשתיה אלא לעסוק בתורה וז"ש הכתוב (איוב ה׳:ז׳) כי אדם לעמל יולד. דרז"ל (סנהדרין דף צט.) אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה אם לעמל תורה כשהוא אומר (משלי ט״ז:כ״ו) נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, הרי עמל פיו אמור הא מה אני מקיים כי אדם לעמל יולד לעמל תורה הוי אומר לעמל תורה יולד. וכן אמרו במדרש כשם שברא במעשה בראשית בהמות וחיות ועופות שקצים ורמשים ואחר כך ברא את האדם שנא' ויברא אלהים את האדם בצלמו כך כתוב בתורה את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ואח"כ נולד האדם, וזהו שאמר הכתוב בסמוך (ויקרא י״ב:ב׳) אשה כי תזריע וילדה זכר הוי אומר לעמל תורה יולד, לא נולד האדם אלא לעמל תורה וכן כתוב אחריו וביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שעד שלא נוצר הקיפתו תורה ומצות ואח"כ נולד, וזהו שאמר אשה כי תזריע וילדה זכר הטיל הקב"ה מצות לפניו ולאחריו והוא באמצע, וזהו שאמר כי אדם לעמל יולד לעמל תורה יולד ע"כ:

ומדותיו של הקב"ה הם נקראים לבושים, וכן כל מה שנזכר בהקב"ה דמות הוא רומז למדותיו, וכל אבר פרטי הנזכר וכן כל תיקוני דמות אדם כולם רומזים למדות. ולכן נתן הקב"ה מצות בכל פרט לעורר רצון הבריאה שנברא קומה שלימה, שלעומתו ברא אדם התחתון בעולם הזה, שכל מערכת הבריאה זה לבוש לזה בדרך עילה ועלול, כדאיתא בזוה"ק (בראשית י"ט סוף ע"ב) מריש רזא דנקודא עלאה עד סופא דכל דרגין כלהו איהו דא לבושא לדא ודא לדא וכו'. ואדם התחתון הוא המקבל האחרון מכל. דוגמת הארץ שנחשבת למקבל האחרון שמקבלת זריעה ומצמחת. ולכן איתא בתיקוני הזוהר (תיקון ס"ז דף צח.) וכד אתברי אדם דלתתא דאיהי נוקבא הה"ד (בראשית א') ויברא אלהים את האדם בצלמו אשתלים דיוקנא דליעלא. והוא דוגמת הארץ שכתיב (הושע ב') אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר וגו'. שכמו שהארץ מקבלת זריעה ומצמחת מחדש, כן עבודת האדם הוא לקבל לתוכו ונקבע בו, ועבודתו להצמיח ולהעלות מה שקיבל לתוכו להולידו מחדש. והיינו שמה שמקבל לתוכו בזה הכח יעבוד את הש"י ונמצא מעלה ומצמיח ממה שנזרע בו, וזה נקרא עושה פירות. וכדאיתא במדרש רבה (נח ל') תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים. וזה ביאור הענין מה שנזכר בפרי עץ החיים בשער הציצית (פרק ג') שמצות ציצית רומז לקוצא דשערא דתליא בזעיר אנפין, כדאיתא בזוה"ק (באדרא רבה נשא קמא:) שהשערות רומזים לענין זה, שהחיים הוא בהם בצמצום. ומכל מקום יש בכל שער צינור שיונק מתוך המוח כדאיתא בזוה"ק (נשא קכט.) ובכל נימא ונימא דנפיק ממוחא סתימאה וכו' כל נימא ונימא איקרי משיכא דמבועא סתימין דנפקין ממוחא סתימאה, וכמו שכל ההשפעה וההנהגה היא בסידור דמות אדם, ושורש ההנהגה הוא במקום היותר עליון שאינו רק הארת פנים וכדאיתא במדרש שוחר טוב (מזמור פ') האר פניך ונושעה אנו אין לנו אלא הארת פנים, וכמו שכתיב (משלי טו) באור פני מלך חיים שבהארת פנים נכלל הכל, שכשהש"י מראה הארת פנים היינו שמראה להאדם שיבין שרק הש"י לבדו מנהיגו ומשגיח על כל פרטיו, אז ממילא כל מערכת ההנהגה מסייעים אותו, וכדאיתא בזוה"ק (וירא קג:) נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה, והיינו כפי מה שהאדם מאמין בהש"י כן ינהג עמו:

שלש סעודות הללו צריך לקבוע כל אחת משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות בין בשבתות בין בימים טובים. יש שהיו אומרים בסעודה שלישית שאפשר בפירות ואין צריך פת ומביאין ראיה מההיא דסוכה (פ"ב דף כ"ז) דאמרי' אם השלים במיני תרגימא יצא, ואין דעתנו כן דקי"ל דפרי לא בעי סוכה ואם השלים בפירות לא יצא אלא ודאי צריך פת בסעודה שלישית כמו בשתים ראשונות.