אהבת חסד
ולעניות דעתי נראה לבאר בפשוטו ובדרך דמיון: ראובן השתדך עם שמעון, והבטיח ראובן לבנו לתן אלף זהובים, וכן שמעון לבתו. וקבע זמן חתנה על ראש חדש ניסן, והשלשת המעות על חדש אדר. ויהי איזה ימים מקדם זה הזמן, פגע ראובן לשמעון ברחוב ואמר לו: שמעתי עליכם, שאותם האלף זהובים שאתם צריכים להשלישם, הוצאתם אותם על עסק פלוני ופלוני, וכי אתם רוצים לסתר השדוך. ויען שמעון ויאמר: חס ושלום, ממני לא יהיה סבה לבטל השדוך, ופחדכם הוא על חנם. לכו עמי לביתי ואראה לכם, כי הם מנחים צרורים בתוך התבה ומוכנים להשלישם לראש חדש אדר כאשר קבענו; והעקר, אהובי מחתני, אבקש מכם, שמכם לא יהיה סבה לסתר השדוך, כי נודע לי בברור, שאתם רוצים להוציא כל מעותיכם על עסק פלוני ופלוני, אבל ממני לא יהיה שום סבה. כן הוא בזה: התורה התחילה בפרשה הקודמת לזה (דברים י"ד כ"ב-כ"ג): "עשר תעשר וגו'; ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך". עין ברש"י, דהכתוב מירי בשני מעשרות, מעשר ראשון ושני, ואחר כך מתחיל פרשת (דברים כ"ו י"ב): "כי תכלה לעשר", דמירי בהפרשת מעשר עני, בשנה השלישית תמורת מעשר שני, כדפרש רש"י שם. הרי דבכל שנה צריך להפריש חומש מן השדה; וידוע דעל פי הנהגת העולם הוא עקר רוח של השדה, דארבע הידות הוא לזריעה ולאכילת פועלים, כדמוכח קראי בפרשת ויגש (בראשית מ"ז כ"ד): "ונתתם חמישית לפרעה", עין שם. ואחר כך מתחיל הפרשה (דברים ט"ו א'): "מקץ שבע שנים תעשה שמטה"; הרי דנגרע מעסק השדה חלק שביעי, לבד שני מעשרות הנ"ל; אם כן סך הכל נגרע קרוב לשלישית השדה.