ספר החינוך
ואם ישאל שואל מהו הענין שנתן השם תורה יקרה כזו לבני אדם הלא לשם ברוך הוא הכל ולמעלתו ולכבודו אין שיעור ובידיעת בני אדם כח מעשיו אין תוספת לכבודו כי לתכלית הכבוד וההוד לא יהיה תוספת וגרעון בשביל דבר. תשובתו של זה פשוטה שאין דעת בני אדם משיג בדרכי יוצרו לדעת טעם מעשיו למה כי גבהו דרכיו מדרכיהם ומחשבותיו ממחשבותיהם. ואע"פ שאין טעם הדבר נגלה לנו יש לנו להאמין כי אב החכמות אדון הכל כל אשר עשה לצורך עשה ולענין מחויב ומכל מקום אפשר לנו למצוא בדבר קצת טעם ולומר כי ידיעת בני אדם דרכי השם מחוייבת למעלתו ית' שאחר שעלה במחשבה לפניו לבראות עולם ראוי להיותו בתכלית השלימות כי השלם כל מעשיו שלמות וכן הוא האמת כי ב"ה השלימו בכל כי לא חסר ממנו דבר שיהא אדם יכול לומר עליו למה לא עשה בעולמו כן שיודע ממנו יתרון חכמה. כי הנה ברא בעולמו שכלים נבדלים והם המלאכים. וכן ברא שכלים בגוף קיים והם השמים וכל צבאם וברא בארץ בריות גופניות בלי שכל כלל והם הבהמות והעופות ושאר המינין שכיוצא בם ועוד ברא בארץ בריות גופניות בשכל והוא מין האדם להודיע כי לא נמנע לפניו כל דבר. שאף על פי שהחומר והשכל הפכים גמורים ערבם יחד בגודל חכמתו ועשה בהם את האדם. ואם כן על כל פנים יתחייב שיהא אותו שכל המעורב בחומר והוא האדם יודע יוצרו ומכירו כדי להשלים הכוונה בבריאתו. ואם לא התורה שנתן לו ימשך השכל אחר החומר בכל תאותיו לגמרי ונמשל כבהמות נדמו ובכן לא תשלם המלאכה לפי שיהיה גוף האדם וגוף הבהמה אחד בענין אע"פ שאינו אחד בצורה ונמצא ביצירה חסרון. נמצא לפי דברינו שנתינת התורה להשכיל לבות בני אדם מחוייבת לתשלום היצירות. ואם ישאל עוד אחר שהיא תשלום היצירות למה נתנה לעם אחד מעמי העולם ולא לכולם. גם בזה היתה תשובתו פשוטה להשיב שאין דעת הנוצר משיג כוונת יוצרו אבל מ"מ גם לזה אפשר למצוא בו קצת טעם לפי מנהגו של עולם. הלא ידוע כי בכל דברי העולם השפל פסולת מרובה בו על העקר גם בעקר חלק ממנו נבחר בו מן הכל כאלו תאמר רוב קרקע שבעולם אינם עידית אלא מיעוטם וגם בעידית חלק ממנו עידי עידית וכן הדבר גם בפירות העולם ובמיני הבהמות והעופות וא"כ גם במין האנושי נהיה הדבר כן לדמותו למיני העולם השפל אחר שהוא משותף עמו בקצתו שהוא בעל גוף נפסד כהם אין תימה בדבר וע"כ נבחר ממין האדם חלק א' והוא ישראל והוא המעט מכל העמים וברוך השם היודע כי הם מבחר המין האנושי ובחרם להיות נקראים עמו ונתן להם כל עיקרי החכמה ואולם גם לכל שאר מין האדם נתן דרך להבדילם מן הבהמות והם ז' מצות שנצטוו בהם כל בני העולם בכלל כמו שנכתוב על כל אחד מהם בע"ה. וגם בעם ישראל בעצמו חלק מהם נבחר יותר והוא שבט הלוי שנבחר לעבודתו תמיד. וכן הדבר ג"כ בכדור הארץ שיש בה חלק נבחר מן הכל וידע השם כי המובחר שבה היא א"י והי' רצונו להושיב בה מבחר מין האדם גם באותו הטוב שבו הוא ירושלים וע"כ נבחרה להיות משכן התורה ומקום העבודה וממנה יתברך כל כדור הארץ כי שם צוה י"י את הברכה. ואם ישאל עוד אחר שאמרתי עקר הכל והחלק הנבחר הם עם ישראל איך הדבר שהם סובלי הגלות והצרות מעולם. התשובה ידוע הדבר ומפורסם בין בני העולם כי אדון הכל ברא ב' עולמות עולם הגופות ועולם הנשמות. ועולם הגופות כאפס ותוהו נחשב כנגד עולם הנשמות שזה כצל עובר וזה קיים לעדי עד וע"כ בהיות הנפש עיקר האדם והדבר הקיים שבו ונשאר לעדי עד והגוף כלי לנפש משמש אליה זמן מועט ואח"כ נפסד ונאלח הנחיל השם לעמו עולם הנשמות שהוא עולם נצחי ולתענוג שבו אין שיעור. ואם ישאל השואל עוד ולמה לא נתן האל לעמו אשר בחר שני מנות תענוג עולם הגופות ועולם הנשמות. התשובה כי ידוע לכל בעל שכל שא"א לבעל חומר בעולם מבלי שיחטא וממדות האל ב"ה הקבועות עדי עד היא מדת הדין והיא תחייב כל בעל שכל ללכת בדרך השכל ובנטותו להתחייב למלך ואחר שחייבה מדה"ד לפטור בלא כלום א"א שכבר יצא חייב מבית מדה"ד וע"כ מחסדי השם עלינו שם חלקינו לצרף החטא ממנו בעולם הזה הנפסד להיות נפשותינו נקיות וקיימות לעולם הנשמות שיפה שם שעה אחת מכל חיי העה"ז ואולם יש להאמין שיגיע זמן שנזכה לשני המנות והם ימות המשיח והטעם כי אז בימים ההם לא נהיה צריכים לצירוף הגופים כלל כי יבטל ממנו יצר הרע כדכתיב והסירותי את לב האבן וגו' ואם גם בעת ההיא מעט סיג החטא ישאר יפול החיוב על ראש השעיר כאשר בתחלה וזהו שכתב בתורה אם בחוקותי תלכו אנחיל אתכם טוב העה"ז כלומר אם תהיו שלימים ולא תהיו צריכים לצירוף הגוף תזכו אף לטובת העולם הזה וזהו שכתב באברהם אבינו ע"ה שברכו השם בכל אף בטובת העה"ז שלא נצטרך בעת ההיא לצירוף הגוף כלל. ואחרי זאת אין לתמוה בצערן של ישראל בגליות יותר מכל האומות כי הכל לטובתם ולכבודם. ואתה השואל תן עיניך ולבך על זה כי דבר גדול הוא לא יבינו אותו כל רשעים והמשכילים יבינו כי הרבה מן היהודים עניים ברוב הצרות הגדולות אשר תכפום בגליות והם לא ידעו לא הבינו את טוב עולם הנשמות כמעט נטיו רגליהם ברוב הדאגות ולבם לא נכון עמם ברוב רעיונות השם בחסדיו יעביר מלבנו מחשבות און וישפיע עלינו שכל טוב ודעות נכונות להשלים חפצו אמן כן יעשה. ואם ישאל עוד אחר שאמרת שעיקר הכל היא עולם הנשמות וסוף שכר המצות בו למה לא יזכירנו בתורה ויאמר בעשותכם מצותי אנחילכם העה"ב. תשובה מפני שענין העה"ב ידוע ונגלה לכל בעל שכל וברור כשמש אין כל אומה ולשון שלא יסכימו כי יש לנפשות השארות אחר כלות הגופים ואין חולק ג"כ כי לפי טובתה של נפש וחכמתה וכושר פעליה תענוגה יתר כי מחצב הנפש השכלית ממוצא השכל וכל המתקרב יותר אל טבעו מקום שחוצב ממנו תענוגו יתר אלה הדברים אין צריכין חיזוק בראיות ועדים הן הן עידיהן וראיותיהן מושכל ראשון הן וע"כ לא תאריך התורה לעולם במה שהוא ידוע מן הסברא האנושית וזהו אמרם בכ"מ ז"ל סברא הוא כלומר וא"צ קרא במה שהסברא נותנת וע"כ הבטיחתנו התורה בקיום המצות בעה"ז לומר שלא נהיה טרודים במזונות ובמלחמות האויבים ונוכל להשתדל בעבודות האל ונשיג רצונו ואין צורך להאריך עוד ולומר וכשתשיגו רצונו תזכו לתענוג העולם הבא כי ידוע הדבר מאליו שכל נברא אשר ישיג רצון בוראו יתעלה יתקרב אליו ויתענג בזיוו. ועוד טעם אחר שאילו הבטיחה התורה בגמול העולם הבא ולא בזה לא תהיה ההבטחה נראית בחיים והיה אולי לב קטני אמנה נוקף בדברים.
שלחן של ארבע
ועולם הנשמות זהו הנקרא ג"ע אצל החכמים וקראוהו כן דרך משל בדוגמת הגוף המתעדן בגן וכן כתיב בג"ע שבארץ (בראשית ב׳:ט״ו) ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, כי אותו ג"ע של מעלה הוא עולם הנשמות המכוון כנגדו נקרא ג"כ ג"ע והוא שכר המצות שהנפש מתעדנת בו בדמיון הגוף המתעדן בגן, ומה שלא הזכירה תורה בפירוש בשום מקום ענין ג"ע המעותד לנפש בשכר המצות והזכירה היעודים הגופניים בשבת ישראל לבטח בארצם ובהיות להם גשמיהם בעתם וברבוי הברכה והשלוה, הענין הזה מפני שהתורה נתנה להמון כל ישראל וההמון לא יבינו היעודים השכליים, ואלו תבא התורה לספר בזה בקצרה לא היו מוצאין בו פתח להבין ולא היה מספיק ויהיה להם כחלום בלא פתרון, ואם אאריך הסיפור במכתב הלא רבו הספקות לפי רוב המכתב. ומטעם זה לא רצתה תורה לדרוך הדרך הזה לא בקצרה ולא בארוכה. לפי שההמון לא היו מאמינים בהם כלל עד שיראו אות או מופת בעיניהם עליהם, וע"כ באה חכמת התורה בסיפור היעודים הגופניים ולהאריך בהם בהיותם הכנה לתגמול הנפש שהוא ג"ע שלה ובהיותם אות ומופת על מה שלא יבינו. ומטעם זה לא הזכירה התורה בפירוש בסיפור ג"ע בנסתרו פן תרבינה הספקות ומבוכות בהבנת הענין והזכירה בנגלה מה שהוא אות ומופת עליו, וזה טעם נכון מספיק לכל מבין ומשכיל בהיות התורה נתנה להמון. אמנם המשכיל הנלבב הנכנס לפנים ממנו ימצא הכל בתורה כי מיץ חלב יוציא חמאה מי שנתמצה בעסק התורה חלב שינק משדי אמו הוא יוציא חמאה של תורה, וע"כ אתה המשכיל הנלבב הפוך בה והפוך בה דכולא בה. תמצא בענין חנוך (בראשית ה׳:כ״ב) ויתהלך חנוך את האלהים והתהלכות הזה כתרגומו שהיה צדיק מושל ביראת אלהים. וכשאמר כי לקח אותו אלהים ידוע כי הלקיחה למעלתו ולטובתו כיון שהיה צדיק, וא"כ מכאן ביאור ענין ג"ע לנפש הצדיק. ועוד תמצא בתורה בפרשת אם בחקותי שהוא הבטחה לעתיד שכתוב שם (ויקרא כ״ו:ט׳) ופניתי אליכם, ופי' שיהיה רצוני רבה בכם ורצון הש"י הוא חיי העוה"ב כענין שכתוב (תהילים ל׳:ו׳) חיים ברצונו וכן כתיב שם והתהלכתי בתוככם, והיעוד הזה אין להבין אותו מכלל יעודי הגוף אלא מיעודי הנפש לעולם הבא, וכענין שכתוב בו (בראשית ג׳:ח׳) מתהלך בגן לרוח היום ודרשו ז"ל (ויקרא כ״ו:י״ב) והתהלכתי בתוככם עתיד הקב"ה לטייל עם הצדיקים בגן עדן, ודומה לזה אמרו עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן וכבודו ביניהם והמשיל השגת התענוג אשר לנפשות למחול שהוא אין לו סוף ותכלית ולפי שהעיגול סובב סביב הנקודה והנקודה באמצע לכך אמר וכבודו ביניהם. וכן הזכיר שם בתוככם כי המשיל ישראל לעיגול ועצמו לנקודה, ואחר שאמר והתהלכתי בתוככם אמר והייתי לכם לאלהים, והוא שדרשו חז"ל וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו שנאמר (ישעיהו כ״ה:ט׳) הנה אלהינו זה, מלת זה משל לקירוב ההשגה כמי שיש לו ידיעה בנמצא ומכירו בבירור ומבחין אותו משאר הנמצאים, ואין להבין מלת זה ממש כמו שעומד לפני האדם אך הוא כענין כי זה משה האיש שלא היה עומד עמהם אך היה להם ידיעה בו, מכאן נתבאר למשכיל עולם הנשמות שהוא ג"ע לנפש אך הכתוב עירב אותו בכלל היעודים הגופנים וסמך על שכלו של משכיל שיבינהו מתוכם ולא יתעלם ממנו כהתעלם מן ההמון:
קיצור שלחן ערוך
מִצְוַת עֲשֵׂה מִדִּבְרֵי הַנְּבִיאִים לְהִתְעַנּוֹת בַּיָּמִים שֶׁאֵרְעוּ צָרוֹת לַאֲבוֹתֵינוּ. וְתַכְלִית הַתַּעֲנִית הִיא, כְּדֵי לְעוֹרֵר אֶת הַלְּבָבוֹת לְפַקֵּחַ עַל דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, וּתְהִי זֹאת זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים, וּמַעֲשֵׂ אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה, עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. וּבְזִכְרוֹן הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, נָשׁוּב לְהֵיטִיב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת אֲבוֹתָם. וְלָכֵן חַיָּב כָּל אִישׁ לָשׂוּם אֶל לִבּוֹ בְּאוֹתָן הַיָּמִים וּלְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וְלָשׁוּב מֵהֶן, כִּי אֵין הָעִקָּר בְּתַעֲנִית, כְּמוֹ שֶנֶּאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה, וַיַרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵֹיהֶם, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וַיַרְא אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה. וְאֵין הַתַּעֲנִית אֶלָּא הֲכָנָה לִתְשׁוּבָה. לָכֵן אוֹתָן אֲנָשִׁים שֶׁכְּשֶׁמִּתְעַנִּים הוֹלְכִים בְּטִיּוּל וּמְבַלִּים אֶת הַיּוֹם בִּדְבָרִים בְּטֵלִים, תָּפְסוּ אֶת הַטָּפֵל וְהִנִּיחוּ אֶת הָעִקָּר.