הלכה על ירמיהו 2:13

ברכה א' על נטילת ידים. ותקנו רז"ל בנוסח ברכה זו לשון נטילה שהיא הגבהה מתרגם ותשאני רוח ונטלתני, וכתיב (ישעיה סג) וינטלם וינשאם כל ימי עולם, שצריך שיגביה ידיו למעלה. ועוד יכלול עיקר בנטילת ידים לתפלה שיתכוין בהם להתקדש בהם מן העשר כמי שמגביה ידיו למעלה ומתכוין לפתוח (מן) המקור העליון וממשיך ומוריד שפע למטה, וזה שאמר הכתוב (תהלים קיט) ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי, למדך הפסוק כי יש בקצת המצות ציור למעלה שיצטרך אדם בעשות אותם למטה שישא כפיו אליהן למעלה. גם בכאן על השלחן בגשתו לעת האוכל ראוי שיטול ידיו ויגביהם למעלה בנטילתו, ושיכוין אל העשר בנטילה קודם שיאכל, וכן לאחר שיאכל במים אחרונים כענין שכתוב (שם קלד) שאו ידיכם קדש וברכו את ה', וכן בי' דברים שהצריכו בכוס של ברכה ממנהג הותיקים, כל זה לרמוז שאין תכלית כונתו באכילתו על השלחן אלא שיתקיים גופו ויוכל לעבוד את בוראי עד שתזכה נפשו ותעמוד בתוך העשר ויהיה אור הבהיר מזונה ושיחופף עליה, ותדע האמת כי אל הכונה הזאת נעשה תבנית הגוף י' אצבעות ידיו בהגביה אותם למעלה וכן י' אצבעות רגליו למטה ונשאר הגוף באמצע בין י' לי'.

ומטעם זה תמצא בתורה בקדוש ידים ורגלים של כהנים שאמר הכתוב (שמות ל) ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, ורחיצה זו בלשון קדושה תרגם אותה אונקלוס ע"ה, כי בשאר מקומות שכתוב בהם ורחצו מתורגם ויסחון אבל בכאן תרגם ויקדשון. לבאר כשהכהן היה מקדש ידיו ורגליו וידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, היה מתכוין אל העשר ומתקדש בקדושתן וממשיך הברכה מברכתם, ועל הכונה הזו היה הכהן מקדש ידיו ורגליו מן הכיור בגשתו אל המזבח, וכן השלחן נקרא מזבח, מטעם זה החמירו בעונש המזלזל בנטילת ידים שהוא נעקר מן העולם, וזהו חומר העונש בהיות נט"י רמז לדבר שכל העולם תלוי עליו, וכן המזלזל בנטילה גורם הרציחה שהוא חרבן העולם, וכמו שאמרו (חולין פ"ז דף קי) מים ראשונים האכילו בשר חזיר אחרונים הרגו את הנפש. (ודבר) עוד אמרו בנטילת ידים (שבת פ"ו) כל המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות, לפי שהעושר מתאסף בעסק הידים, וכן כתוב (דברים ט״ו:י׳) ובכל משלח ידך, והברכות משתלשלות מן העשר. והרמז בזה (שם) עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר, הוכיחו העושר שהוא שבולת מן המעשר שהוא סבולת, כדי לרמוז שהברכה והעושר משתלשלות מן העשר, וראיה לזה ברכת כהנים בנשיאת כפים, ונתבאר מזה כי לפי גודל המצוה בכונה העליונה הזאת הוא גודל עונש למזלזל בה, וזה ענין אמרו כי כשם שהעונה אמן שכרו גדול כן המזלזל בו עונשו גדול וכפול, והוא שדרשו רז"ל כל הזהיר לענות אמן בעוה"ז זוכה לענות אמן לעוה"ב וע"ז אמר דוד ע"ה (תהלים כט) ברוך ה' לעולם אמן ואמן, אמן בעה"ז ואמן בעוה"ב, שכל העונה אמן זוכה לשני עולמות העוה"ז והעוה"ב, ובמקדש שהיה השם נזכר ככתבו לא היו עונין אמן אבל בגבולין שאין רשאין להזכיר ככתבו מזכירין אמן במקום השם, כי יש רמז במלת אמן לאותיות השם, ולכך (ברכות כג) גדול העונה אמן יותר מן המברך (בכנוי), וכל המזלזל באמן ענשו כפול במדורי גיהנם, במדור הנקרא ארץ עיפתה כמו אפל שהוא שאול תחתית, ועז"א הנביא על אותם המזלזלין בעניית אמן (ירמיה ב) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים, וכל העונה אמן באותיותיו הוא פותח המקור וממשיך שפע הברכה, ולפיכך מזכיר במזלזלים בו לחצוב להם כלומר שהם נענשים בעונש כפול מדרגה אחר מדרגה. אם כן הא למדת גודל העונש לפי גודל השכר. והנה תכף שנטל ידיו ונגבם ראוי לו שיאכל וכן אמרו תכף לנט"י המוציא:

כתיב (דברים ד ז) כה' אלהינו בכל קראנו אליו למדת שהקב"ה אצל כל אדם מדת הקב"ה אינה כמדת בשר ודם מדת בשר ודם שאדם שולח אחר המלך והמלך בא לסייעו כבר האויבים עשו לו רעה קודם שיבא המלך אבל הקב"ה מיד אצלו להצילו. מעשה באחד שאמר לו המת בחלום שימות. פעם אחת אמר לו התודה מהרה תמות. ועל כל חלום היה מתענה ובתוך החלום היה אומר אליך ה' נפשי אשא. וכל המזמור ואח"כ הוידוי כלו היה אומר בבכי'. וחלה למות וראה כנגדו כמו ענן בדמות אדם שהי' נושא משא גדול ובידו זהוב ודמות אדם א' שהיה מתעטף בטלית. ואמר הזכות שאתה בחור ואתה מתעטף בציצית שהתחלת מחדש והזהוב שנתת לתלמיד חכם העני פדאוך מן המות ותחיה. מיד הזיע וניצול ונתרפא. כי המלאך טוען זכותו של אדם ביום הדין ובעת שדנין עליו למות ולחיים ולטוב ולרע מלאך טוען זכיותיו ומלאך טוען עונותיו של אדם לפורענות. לא יתחייב עד שיאמר לשנים לכתוב שנאמר (ירמיהו כב ל) כתבו את האיש הזה ערירי. כתבו אמר לשנים. והתוית תי"ו אמר לאחד כי חטאו בכפלים לכך הפורענות בכפלים שנאמר (ירמיהו ב יג) כי שתים רעות עשה עמי וכתיב (ישעיהו נא יט) שתים הנה קוראתיך וכתיב (יחזקאל כא יט) הך כף אל כף ותכפל לכך לנתוש ולנתוץ להאביד ולהרוס לבנות ולנטוע הרי פורענות כפול שתי ידות על הטובה: