Musar על ירמיהו 2:13

והנה אהבה להקדוש ברוך הוא היא אחת מתרי''ג מצוות, והיא מצוה תדירית, אשר ביד האדם לקימה בכל עת ובכל רגע על ידי זכירה, והיא מתקימת במחשבה והרהור בלבד, כי כאשר יתן אל לבו שראוי לאהב את ה' אהבה עזה, הרי זה מקים מצוה רבה. והנה אלו המצוות שמתקימות במחשבה לבד הם נקל לקימן, שהרי האדם אינו יכול לעמד בלתי מחשבה אפלו רגע, ואם חושב במחשבות זרות והרהורים רעים במקום לחשב באהבת האל יתברך ויראתו וכדומה, אין זה כי אם רע לב, שעוזב מקור מים חיים לחצב בורות נשברים (ירמיהו ב יג), ובמקום שיכול לעשות מצוה, שנוטל עליה שכר, פתאים עברו ונענשו. ולכן ראוי לאדם להתחזק ברב עז ותעצמות להרחיק כל המחשבות זרות והרהורים רעים ולחשב מחשבות קדושות אפלו ברצוא ושוב, ותכף שזוכר אשר לא טוב עושה, שחושב מחשבות זרות, יצטער ויברח לו וידבק בקונו כאשר יוכל:

וכשם שאמרנו שהשגת האהבה והיראה הכל לפי רב המעשה ולפי רב הלמוד בתורה ובספרי מוסר, כך לפי רב האהבה והיראה ירבה אהבת התורה והמצוות. כי האהבה נכרת בעשית רצון אהובו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה (שה''ש ח ז). ולפי רב האהבה מטריח עצמו אפלו בטרדה גדולה, ויטה שכמו לסבל על כבד ימים רבים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו את בוראו, כמו שעושה באהבת הממון ושאר אהבות. ודיו לאדם שיאהב את התורה והמצוות כאהבת הממון, אהבת אשתו ובניו וכדומה. הלואי תהא כהנת כפנדקית! ובזה יודע אפוא אם הגיע למדרגת אוהב את בוראו כאשר יהיה שש על אמרתו כמוצא שלל רב (תהלים קיט קסב), ויקפיד על אבוד הזמן אפלו רגע מבלי לעסק בתורה ובמצוות כאשר יוכל יותר מאשר מקפיד על אבדת הון עתק, כי יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה (משלי ג טו). ובאמת אמרו (אבות ו, ב): אוי להם לבריות מעלבונה של תורה! שאין לך עלבון גדול מזה ממי שיכול להרויח רוח גדול ולעשות נחת רוח ליוצרו, ואינו חושש. ואם עוסק בשחוק ושיחה בטלה, עליו הכתוב אומר (ירמיה ב יג): אתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות נשברים. אשרי אדם שומע להיות מחשב שכר מצוה, שעושה בה נחת רוח ליוצרי, כי יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. וביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס, שלא יהא אוהב כסף יותר מאהבת הבורא. וכל המניח עבודת בוראו מעסק בתורה או בשום מצוה הבאה לידו מפני סבת דבר מה, נמצא שאוהב אותו הדבר יותר מן הבורא, וכדי בזיון וקצף. ובכל מה שעוסק מעניני העולם הזה יחשב על התכלית שעוסק באותו דבר כדי שיהיה לו עזר לעבודת האל יתברך שמו, וכל מעשיו יהיו לשם שמים על דרך הכתוב (משלי ג ו): בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך. זה כלל גדול בתורה, כי מתוך כך לא יצא מן השורה וישקל בפלס כל מעשיו במדה במשקל ובמשורה, ונמצא שכל ימיו רק עסוק על התורה:

וגרסי' במדרש יהי אור ר' אלעזר היה הולך מקפוטקיא ללוד, והיה הולך עמו ר' יוסא ור' חזקיה. פתח ר' אלעזר ואמ', ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. תנינא כל אדם שעוסק בתורה, ושפתיו רוחשין בה, כך הב"ה פורש עליו סוכת שלומו, הה"ד ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. ולא עוד אלא כאלו מקיים העולם, והב"ה משתעשע בו כאלו בו ביום נטע שמים ויסד ארץ, הה"ד לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. מכאן למדנו שישראל קרויין ציון. ועוד גרסינן במדרש יהי אור ר' שמעון אומר, כתי' (במדבר ז, פו) עשרה עשרה הכף בשקל הקדש, עשרה עשרה למה, אלא עשרה למעשה בראשית ועשרה למתן תורה. עשרה למעשה בראשית, דתנן בעשרה מאמרות נברא העולם, ועשרה למתן תורה, ללמדך שלא נברא העולם אלא בשביל התורה. וכל זמן שאין ישראל מתעסקין בתורה כביכול העולם חרב, שנא' (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. לפיכך ברא הב"ה את העולם בעשרה מאמרות ונתן את התורה לישראל בעשרה דברות. אם ישראל מקיימין את התורה שניתנה בי' דברות, העולם קיים שנברא בעשרה מאמרות, ואם לאו, העולם חוזר לתוהו ובוהו. ועשרה מאמרות שבהם נברא העולם קשורים בעשרה דברות שבהן ניתנה תורה, ואין קיימין אלו אלא באלו. כיצד הם קשורים. במתן תורה כתי' (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך, ובמעשה בראשית כתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. המאמין שהב"ה מצוי ושהוציא את אבותינו מארץ מצרים, יאמין במציאותו גם ממעשה בראשית, דכתיב בו (בראשית א, ג) יהי אור, והב"ה נקרא אור, שנא' (תהלים כז, א) ה' אורי וישעי. במתן תורה כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים, ובמעשה בראשית כתי' (בראשית א, ו) ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. הבדלה זו בין הב"ה לע"ז. בהב"ה כתי' (ירמיהו ב, יג) אותי עזבו מקור מים חיים, ובע"ז כתי' (ירמיהו ב, יג) לחצוב להם בארות נשברים אשר לא יכילו המים, מים סרוחים. במתן תורה כתי' (שמות כ, ו) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ובמעשה בראשית כתי' (בראשית א, ט) יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. ר"ל אל מקום המים ולא אל מקום אחר שאינו מקומם, כך לא תשא את שם ה' אלהיך אלא במקומו הראוי לו, שהיא שבועת אמת, ולא במקום אחר שאינו מקומו, שהיא שבועת שקר. והב"ה נקרא מים, שנא' (ירמיהו ב, יג) אותי עזבו מקור מים חיים. לפיכך אמר ויהי מבדיל בין מים למים, שלא ישבע בשמו של הב"ה שנקרא מים חיים. במתן תורה כתיב זכור את יום השבת לקדשו, ובמעשה בראשית כתיב תדשא הארץ דשא. פי' הב"ה בירך את השבת, כדא' ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת. כך בזמן שהגשמים יורדין בעתן והדשאים צומחין וגדלן היא עת ברכה לעולם, כדא' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך. במתן תורה כתיב כבד את אביך ואת אמך, ובמעשה בראשית כתי' (בראשית א, יד) ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים. אביך זה השמש ואמך זה הירח, דכתי' (בראשית לז, ט) והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, וכתי' (בראשית לז, י) הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה. ואין שמש אלא הב"ה, [דכתי' כי שמש ומגן ה' אלהים], ואין ירח אלא כנסת ישראל, דכתי' (ישעיהו ס, כ) וירחך לא יאסף. במתן תורה כתיב לא תרצח, ובמעשה בראשית כתי' (בראשית א, כ) ישרצו המים שרץ נפש חיה. פי' לא תרצח את האדם, שכתוב בו ויהי האדם לנפש חיה, ולא יהיה האדם כדגים הללו שהגדולים בולעים לקטנים. ובמתן תורה כתיב לא תנאף, ובמעשה בראשית כתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה, יוליד אדם מאשה שהיא בת זוגו ולא מאשה אחרת שאינה בת זוגו, ולפיכך כתיב למינה, שלא יוליד האדם אלא ממינו, ואיזה הוא מינו, זו אשתו, שהיא בת זוגו. ובמעשה בראשית כתיב ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב מזריע זרע, מה ת"ל הנה נתתי לכם, מה שנתתי לכם יהי שלכם ולא תגנובו מה שאינו שלכם. במתן תורה כתיב לא תענה ברעך עד שקר, ובמעשה בראשית כתיב ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, מי שהוא דמות דיוקנו של מלך לא תענה בו עד שקר, ומי שמעיד שקר על רעהו כאלו העיד שקר למעלה. במתן תורה כתיב לא תחמוד אשת רעך, ובמעשה בראשית כתיב לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, הנה בת זוגך לנגדך למה תחמוד אשת רעך. הה"ד עשרה עשרה הכף בשקל הקדש, בשקל הקדש נשקלו שניהם ונקשרו ביחד, ושניהם מתקיימים כאחד, ואין אחד מהם אלא בחבירו.