הלכה על משלי 11:17

כתב הרמב"ם אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב בני אדם לפרוש ממנו יותר מן העריות ומביאות האסורות ואמרו רבותינו (חגיגה יא,ב) גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן, ועוד אמרו רובן בגזל ומיעוטן בעריות והכל באבק לשון הרע.לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר הזה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה כדי להנצל מהם, ויזהר מהיחוד שהוא הגורם הגדול. גדולי חכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו בדבר זה ויתרחקו מן היחוד. וכן יתרחק מן השחוק ומהשכרות ומדברי עוגבים שאלו גורמים גדולים הם והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה, וגדולה מכל זאת אמרו יפנה אדם עצמו ומחשבתו לד"ת וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבות העריות מתגברות אלא בלב הפנוי מן החכמה, ובחכמה מה הוא אומר אילת אהבים ויעלת הן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד. ואשתו של אדם מותרת לו לפיכך כל מה שירצה לעשות באשתו עושה בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך אברים, ובלבד שלא יוציא ש"ז לבטלה, ור"י פירש דאפילו בהוצאת ש"ז נמי מותר לשמש שלא כדרכה ובלבד שלא יהא רגיל כן אלא אקראי בעלמא שמתאוה לאשתו לשמש שלא כדרכה אלא אסור להיות רגיל בכך. עוד מדברי הרמב"ם ז"ל: מדת חסידות שלא יקל ראשו בכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש ולאיסור מדרך העולם ושאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצל אשתו תמיד שדבר זה פגום הוא מאד ומעשה בורות הוא, אלא כל הממעט בתשמיש ה"ז משובח, ובלבד שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו, ע"כ. ואיזהו העונה האמורה בתורה, הטיילים שפרנסתם מצוי להם ואין פורעין מס עונתם בכל יום, הפועלים שעושים מלאכה בעיר אחרת ולנים בכל לילה בבתיהם פעם אחת בשבוע, ואם עושין מלאכה בעירם פעמים בשבוע, והחמרים אחת בשבוע , והגמלים אחת לשלשים יום, והספנים אחת לששה חדשים, ועונת ת"ח מליל שבת לליל שבת, וכל אדם חייב לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שהוא יוצא לדרך. כתב עוד הרמב"ם ז"ל בענין ריחוק התשמיש: שכבת זרע הוא כח הגוף ומאור עינים וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים, וזהו שאמר שלמה בחכמתו אל תתן לנשים חילך, וכל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשיחיו ושאר ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרו' ושער זקנו ושיחיו ושער רגליו רבה ושיניו נופלים והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חולאים והאלף ברוב התשמיש, לפיכך צריך אדם ליזהר בדבר אם רוצה לחיות בטובה לא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו ומסיח דעתו לדבר אחר והקישוי כשהיה וימצא כובד ממתניו ולמטה וכאילו חוטי הבצים נמשכין ובשרו חם, זה צריך לבעול ורפואה לו שיבעול.לא יבעול אדם והוא שבע או רעב אלא לאחר שיתעכל המזון במיעיו, ויבדוק נקביו קודם בעילה ואחר בעילה, ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום הקזה ולא ביום יציאה לדרך או ביום ביאתו מן הדרך לא לפניהם ולא לאחריהם ע"כ. ואף כשישמש בשעת העונה לא יכוין להנאתו אלא כאדם הפורע חובו שהוא חייב בעונתו ולקיים מצות בוראו בפריה ורביה ושיהו לו בנים עוסקין בתורה ומקיימין מצות בישראל. ולא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה. ויהיה צנוע מאד בשעת התשמיש ולא ישמש בפני כל חי. גרסינן בנדה בפרק כל היד: רבה מקרקש זגי דכלתי' אביי באלי דדבי פירוש היו מבריחים אפילו הצרעים והזבובים שסביב מטותיהם בשעת תשמיש מיהו הם היו מחמירים על עצמן דגרסינן נמי התם אמר ליה רב יהודה לשמואל אפילו בפני עכברים פירוש שאל לו על מה שאין משמש מטתו בפני כל חי אם אסור אפילו בפני עכברים אמר ליה לא אלא כגון של בית פלוני שמשמשים מטותיהן בפני עבדיהן אלמא שמותר בפני עכברים אלא שהם היו מחמירים על עצמן הילכך מותר אפילו בפני בהמה וחיה ועוף ותינוק שאינו יודע לדבר כבהמה דמי והא דאסור בפני כל חי דוקא בניעור אבל בישן שפיר דמי ויש להסתפק אי מהני בהפסקת מחיצת עשרה ומסתברא דלא מהני אע"ג דמהני גבי ס"ת הכא כיון דטעמא משום צניעות הוא לא מהני: בית שיש בו ס"ת לא ישמש עד שיעשה בפניו מחיצה עשרה ואם יש לו בית אחר צריך שיוציאנו ואם יש בו תפילין או שאר ספרים ל"ש חומשין או ספרי תלמוד אסור עד שיתן אותם בכלי תוך כלי והוא שלא יהיה כלי השני מיוחד לו אבל אם הוא מיוחד לו אפילו מאה כחד חשיב ואם פירש טלית על הארגז חשיב ככלי תוך כלי ויעשה הדבר באימה וביראה לא בתחילת הלילה ולא בסופה כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבא לחשוב באשה אחרת אלא באמצע הלילה כדאיתא בנדרים בפרק אלו נדרים שאלו לאימא שלום אשתו של ר"א מפני מה בניך נאים ביותר אמרה מפני שאינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסופה אלא באמצע הלילה פירוש מספר בשעת תשמיש וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד פירוש באימה וביראה כמי שכפאו שד כתב הראב"ד י"מ מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו ודומה כמי שכפאו שד שעושה הדבר מאונס ונ"ל מגלה טפח באשה כלומר מגלה אותה לצורך תשמיש ועכשיו מכסה אותה כלומר שלא היה מאריך באותו מעשה כמי שכפאו שד ונבעת והניח המעשה כל כך היה מקצר בתשמיש ואם תקשה לך א"כ לא היה משהא על הבטן ואמרו חכמים (נדה לא:) שכר פרי הבטן בשכר שמשהין עצמן על הבטן עד שיזרעו נשותיהן הויין להו בנים זכרים יש לתרץ כי כל לבבות דורש ה' וכל המעשים שהם לשם שמים טובים הם מי שיודע בעצמו שיוכל לעשות המעשה ולא תכנס בו מחשבה אחרת והוא משהה עצמו כדי שתהנה האשה מן המעשה ותזריע היא תחלה מכוין לעשות מצוה ועושה אותה הקב"ה משלם לו שכרו בבנים זכרים ומי שאינו בטוח בעצמו וממהר כדי להנצל מן החטא גם הוא עושה מצוה והקב"ה משלם לו שכרו בבנים זכרים ע"כ וי"מ מגלה טפח על הסינר שהיא חוגרת בו שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגור בו מגלה רק טפח ממנו ומכסה מיד לאחר תשמיש כדי למעט הנאתו גרסינן במסכת כלה הוא למטה והיא למעלה זו דרך עזות שמשו שניהם זה דרך עיקש ואל יספר עמה לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת ואם ספר עמה ושימש מיד עליו נאמר מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה בטלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו כדאיתא בברכות פרק הרואה רב כהנא עייל גנא תותי פוריא דרב שמעיה שח ושיחק ועשה צרכיו או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס יכול לספר עמה כדי לרצותה כתב הרמב"ם ז"ל אסור לשמש בשווקים וברחובות ובגנים ובפרדסים אלא בבית דירה שלא יראה כזנות וירגילו עצמן לזנות והבועל אשתו במקומות אלו מכין אותו מכת מרדות ע"כ: אסור לשמש מטתו ביום ובלילה לאור הנר ובבית אפל מותר ביום ות"ח כיון שצנוע בכל דרכיו מאפיל בטליתו ושפיר דמי: אסור לשמש בשנת רעבון אלא לחשוכי בנים: אכסנאי אל ישמש עד שיבא לביתו: מדברי הראב"ד צריך לברר איזו מחשבה נכונה שצריך שתהיה לאדם בשעת תשמיש ודרשתי וחקרתי ומצאתי תוכן המעשה הזה על ארבעה כוונות ג' מהם עיקר קבול השכר והרביעית קרובה לקבול שכר ושכרה מועט מן הג' ראשונה לשם פריה ורביה והיא הנכונה שבכולן לקיים מצות עשה השנייה לתקון הולד כמו שאמרו רז"ל שלשה חדשים הראשונים קשה לאשה וקשה לולד אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד אחרונים יפה לזה ולזה שמתוך כך יצא הולד מלובן ומזורז וגם זו הכוונה נמשכת לכוונת פ"ו השלישית אם ילדה אשתו והיא מינקתו ומשתוקקת אליו והוא מכיר שמשדלתו ומרצה אותו והיא מתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה וכן בצאתו לדרך שהיא משתוקקת אליו גם באלו יש קבול שכר והיא מצות עונה האמורה בתורה והרביעית שהוא מכוין לגדור עצמו מן העבירה כדי שלא יתאוה לעשות עבירה כי רואה יצרו גובר ומתאוה על דבר ההוא גם בזו יש שכר אך לא כראשונות לפי שהיה יכול לדחות את יצרו ולכבוש אותו כענין שאמרו חכמים אבר קטן יש באדם מרעיבו משביעו ומ"מ מי שכוונתו לכך שישבע מן ההיתר כדי שלא ירעב ויתאוה אל האיסור כוונתו לטובה ויש לו שכר כאדם שיכול להתענות יום אחד בלא טורח גדול שלא יחלה ושלא יצטער הרבה אעפ"כ הוא אוכל מעט כדרך שאר בני אדם שאינו נתפס באותה אכילה ומקבל עליה שכר שמראה לנפשו מעט הנאה ואינו רוצה לצער אותו כענין שאומר (משלי יא) גומל נפשו איש חסד ונא' (שם יג) צדיק אוכל לשובע נפשו אבל מי שאינו צריך לדבר ואין יצרו מתגבר עליו והוא מעורר תאותו ומביא עצמו לידי תאות קישוי כדי שישביע את יצרו ולמלא תאותו מתאות העולם הזה הוא עצת יצר הרע ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור ועל זה אמרו רז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי ופריך ולימא אסור דמגרי יצר הרע בנפשיה וזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל ושותה יותר מדאי עד שמשתכר ומקיא ודומה לבהמה שאוכלת עד שיאחזנה דם ותמות ויש עוד מחשבות המפסידות את שכרו והן בני תשע מדות בני אנוסה בני שנואה בני נידוי בני תמורה בני מורדת ע"א בני מריבה בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה ותניא לא תתורו אחרי לבבכם מכאן א"ר נתן שלא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואמר רבינא לא נצרכא אלא אפי' לשתי נשיו: בני אנוסה אין צ"ל שאם אנס אשה והוליד ממנה בן אלא אפי' אנס אשתו וכן שנינו במסכת כלה מפני מה הויין לאדם בנים בעלי מומין מפני שתובעה ואינה נתבעת לו פירוש אינה מתרצה לו ורבי יהודה אומר מפני שאומרת לו בשעת תשמיש אנוסה אני ואיכא בינייהו רוצה ואינו רוצה נמצא כי האונס גם באשתו אסור אלא אם הוא צריך לאשתו יפייס ואח"כ יבעול: בני שנואה – כמשמעו, והוא ששנאה בשעת התשמיש, אבל אם רצויה בשעת תשמיש שרי אע"פ שהיא שנואה. בני נידוי - בני נדה אע"פ שאינו ממזר מן התורה, וי"מ שהוא או היא בנידוי שאסורים בתשמיש המטה, וה"ה נמי אם אחד מהם אבל: בני תמורה - שהיה מכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו, וי"מ אפילו שתי נשיו שנתכוין לזו ונזדמנה לו אחרת: בני מורדת - דאמרה ליה לא בעינא לך ואעפ"כ משמש עמה והרי היא אצלו כמו זונה אע"פ שהוא מדעת: בני מריבה - שהם מתקוטטים יחד בכל פעם דהוי ביאה זו כמו זנות כיון שאינה מתוך אהבה: בני שכרות - שהוא או היא שכורים: בני גרושת הלב - שבלבו לגרשה אפי' אין בלבו שנאה, כגון מאותן שכופין להוציא וגמר בלבו לגרשה ואח"כ בא עליה: בני ערבוביא - שמשמש עם אשתו ונתן דעתו על אחרת אפי' שתיהן נשיו: בני חצופה - שתובעו בפה והרי היא כזונה ואסור לקיימה, אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברי ריצוי ומתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה על זה ארז"ל שיבואו ממנה בנים חכמים כלאה שיצא ממנה יששכר. וכל אלו מדות אפי' צריכים לפריה ורביה כגון שאינה מעוברת אפ"ה באלו המדות פוגם הולד ונקרא רשע: ויש עוד דברים שפוגמים המעשה ומקלקלים אותו, והן מה שפירש בנדרים, א"ר יוחנן בן דהבאי ד' דברים שחו לי מלאכי השרת, חגרין מפני מה הויין, מפני שהופכים שלחנם פירוש שנוהגין כמעשה בהמה. סומין מפני מה הויין מפני שמסתכלים באותו מקום בשעה שהם רוצים לשמש אע"פ שבשעת המעשה מצניע עצמו אם ביום מאפיל בטליתו ובלילה מכבה הנר מ"מ נוהג בה מנהג הפקר וכ"ש כשמסתכל שלא בשעת התשמיש שהוא משסה יצה"ר בעצמו אלמין מפני מה הויין מפני שנושקין באותו מקום חרשין מפני מה הויין מפני שמספרין בשעת תשמיש הראשונות מפני שנוהג בה מנהג הפקר הרביעית מפני שנותן דעתו באשה אחרת ומה שאמר ר' יוחנן אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי שאוסר אינו אלא על הפיכת שלחן אבל כל האחרים אסורים והפיכת שלחן נמי שהתירו דוקא שהיא מתרצה לו אבל אם הוא כופה אותה לכך קורא אני עליו גם בלא דעת נפש לא טוב שהרי אמרו אץ ברגלים חוטא זה הבועל ושונה ופריך והאמר רבא הרוצה לעשו' בניו זכרים יבעול וישנה ומשני כאן לדעת כאן שלא לדעת השתא אפילו זה שבועל כדי לעשות בניו זכרים אם הוא שלא לדעת אסור כ"ש אם הופך שלחנו שלא לדעת שנקרא חוטא ויש מקשין מהא דאמר יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת כיון שנתנו חכמים עונה לכל איש לפי כחו כדאיתא בכתובות א"כ מה תהא עוד דחיית השמאל והקרבת הימין ויש לתרץ שלא אמרו כן אלא על הטיילים שעונתן בכל יום שעליהם אמר תהא השמאל דוחה למעט מהן ברשותה כדי שלא יתגבר יצרו עליו אבל מעונת תלמיד חכם אין למעט וכל שכן מעונות אחרות כגון הגמלים והספנים ועוד יש לומר כי עונות שנתנו חכמים למלאות תשוקת האשה אינו רשאי למעט מהן שלא מדעתה אבל אם יצטרך להרבות כדי להנצל מן העבירה הרשות בידו ועל הדרך הזה הזהיר שיעמוד כנגד יצרו ולא ימלא כל תאותו אלא תהא שמאל דוחה וימין מקרבת ולא דחייה גמורה כי שמא מתוך לוחמו עם יצרו לדחותו יבטל עונתו אלא תהא ימין מקרב לקיים עונתו ועוד י"ל כי העונות שקבעו חכמים ז"ל ע"ד סתם קבעו אותם כי אמרו דעת האשה מתפייסת בכך אבל אם רואה שהיא מבקשת יותר ע"י קישוטה והשתדלותה חייב לשמחה בדבר מצוה כדאיתא בפסחים אמר רבא חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה ואפילו היא מעוברת וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר. אר"י בן לוי היודע באשתו שהיא יראת חטא ואינו פוקדה נקרא חוטא, ואם בשעת עונתה פשיטא דאורייתא היא אלא אפילו שלא בשעת עונתה קאמר.ואמרי' נמי חייב אדם לפקוד אשתו בשעה שיוצא לדרך אפי' בשעת וסתה, ואיתא נמי במסכת כלה מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו, חפצי שמים - יפזר מעותיו לעניים, חפצי אשתו - ר"א אומר יפתנה בשעת תשמיש, ר' יהודה אומר ישמחנה בדבר מצוה, ואחר שצריך לעשות חפצי אשתו לשמחה בדבר מצוה בכל שהיא צריכה ע"כ הזהירו שתהא שמאל דוחה פן תסיתנו לעבור על המדה הזאת ותמשיכהו אחריה להבלי העולם, ע"כ מדברי הראב"ד ז"ל:

ואם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו כדאמרינן שלא יהיו ת"ח מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים ולאו דוקא ת"ח אלא ה"ה נמי כל אדם ונקט ת"ח שהפרישות מצויה בהם אלא בעונה האמורה בתורה הטיילין שפרנסתן מצויה להם ואין פורעין מס עונתן בכל יום הפועלים שעושין מלאכה בעיר אחרת ולנין בכל לילה בבתיהם פעם אחת בשבוע ואם עושין מלאכה בעירם פעמיים בשבוע והחמרים אחת בשבוע והגמלים אחת לשלשים יום והספנין אחת לששה חדשים ועונת ת"ח מליל שבת לליל שבת וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך ואף כשהוא מצוי אצלה לא יכוין להנאתו אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה ולקיים מצות בוראו ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצות בישראל: כתב הראב"ד צריך לברר איזהו מחשבה נכונה שתהיה לאדם בשעת תשמיש ודרשתי וחקרתי ומצאתי תוכן מעשה הזה על ד' כוונות ג' מהם עיקר קבול השכר והד' קרובה לקיבול השכר ושכרה מועטת מן הג' הראשונה לשם פריה ורביה והיא הנכונה שבכולם לקיים ב' מצות עשה הב' לתיקון הולד כמו שאמרו רז"ל (נדה לא.) ג' חדשים הראשונים קשה לאשה וקשה לולד אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד אחרונים יפה לאשה ולולד שמתוך כך יצא מלובן ומזורז וגם זו הכוונה נמשכת בכוונת פריה ורביה והג' אם ילדה אשתו והיא משתוקקת אליו והיא מניקתו והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה וכן בצאתו לדרך שהיא משתוקקת אליו וגם באלה יש קבול שכר והיא מצות עונה האמורה בתורה הד' שהוא מכוין בעצמו לגדור בה מן העבירה כדי שלא יתאוה לעבירה כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא וגם בזה יש שכר אך לא כראשונים לפי שהיה יכול לדחות את יצרו ולכבוש אותו כענין שאמרו סוכה (נב:) אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע ומשביעו רעב ומ"מ מי שכוונתו לכך שיהיה שבע מן ההיתר שלא ירעב ויתאוה אל האיסור כוונתו לטובה ויש לו שכר כאדם שיוכל להתענות יום אחד בלא טורח גדול שלא יחלה ולא יצטער הרבה אעפ"כ הוא אוכל מעט כדרך בני אדם שאינו נתפש באותה אכילה ומקבל עליה שכר שמראה לנפשו מעט הנאה ואינו רוצה לצער אותה כענין שנאמר (משלי יא) גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי ונאמר (שם יג) צדיק אוכל לשובע נפשו אבל מי שאינו צריך לדבר ואין יצרו מתגבר עליו והוא מעורר תאותו ומביא עצמו לידי תאוה וקישוי כדי להשביע יצרו ולמלא תאותו מתאוות עוה"ז הוא עצת יצה"ר ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור ועל זה אמרו רז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי ופריך ולימא אסור משום דמגרי יצה"ר בנפשיה וזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל ושותה יותר מדאי עד שמשתכר ומקיא ודומה לבהמה שאוכלת עד שיאחזנה דם ותמות ועוד יש מחשבות המפסידות את שכרו והם בני ט' מדות בני אנוסה בני שנואה בני נידוי בני תמורה בני מורדת נוסח אחר בני מריבה בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה ותניא (נדרים כ) לא תתורו אחרי לבבכם מכאן אמרו לא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואמר רבינא לא נצרכא אלא אפילו לשתי נשיו. בני אנוסה אצ"ל שאם אנס אשה והוליד ממנה בן אלא אפי' אנס אשתו לתשמיש וכן שנינו במסכתא כלה מפני מה הויין לאדם בנים בעלי מומין מפני שתובעה ואינה נתבעת לו פי' אינה מתרצת לו ר' יהודה אומר מפני שאמרה לו בשעת תשמיש אנוסה אני ואיכא בינייהו רוצה ואינה רוצה וכן איתא בעירובין כל הכופה אשתו לדבר מצוה נקרא רע שנאמר גם בלא דעת נפש לא טוב נמצא כי האונס אסור אף באשתו אלא אם הוא צריך לאותו מעשה יפייס ואח"כ יבעול. בני שנואה כמשמעה והוא ששנואה בשעת תשמיש אבל אם רצויה בשעת תשמיש אף על פי שהיא שנואה שרי. בני נידוי בני נדה אע"פ שאינו ממזר מן התורה ויש מפרשים שאם הם בנידוי או הוא או היא שאסורים בתשמיש המטה והוא הדין נמי אם אחד מהם אבל. בני תמורה שהיה מכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו ויש מפרשים אפילו שתיהן נשיו שנתכוין לזו ונזדמנה לו האחרת. בני מורדת דאמרה לא בעינא לך ואע"פ כן הוא משמש עמה והרי היא אצלו כמו זונה אפי' אם הוא מדעתה. לנוסח אחרינא בני מריבה שהן מתקוטטין ביחד בכל פעם דהויא ביאה זו כמו זנות כיון שאינו מתוך אהבה. בני שכרות שהוא או היא שכורים. בני גרושת הלב שבלבו לגרשה אפילו אין בלבו שנאה כגון מאותן שכופין להוציא וגמר בלבו לגרשה ואח"כ בא עליה. בני ערבוביא שמשמש עם אשתו ונתן דעתו על אחרת אפילו שתיהן נשיו. בני חצופה שתובעת בפה והרי היא כזונה ואסור לקיימה אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברי ריצוי ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה על זו אמרו רבותינו שיוצאין ממנה חכמים ונבונים כלאה שיצא ממנה יששכר. וכל אלו ט' מדות אפילו צריכין לפ"ו כגון שאינה מעוברת אפילו הכי בכל אלו המדות פוגם הולד ונקרא פושע: ויש עוד דברים שפוגמים המעשה ומקלקלין אותו והם מה שפירשו בנדרים אמר רבי יוחנן בן דהבאי ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת חגרים מפני מה הויין מפני שהופכין את שולחנם פי' שנוהגין כמעשה בהמה. סומין מפני מה הויין מפני שמסתכלין באותו מקום בשעה שרוצין לשמש אף על פי שבשעת מעשה מצניע עצמו אם ביום מאפיל בטליתו ואם בלילה מכבה הנר מכל מקום נהג בה מנהג הפקר וכל שכן אם מסתכל שלא בשעת תשמיש והוא משסה יצה"ר בעצמו אלמים מפני מה הויין מפני שנושקין באותו מקום חרשים מפני מה הויין מפני שמספרים בשעת תשמיש הג' הראשונות מפני שנוהג בה מנהג הפקר והרביעית מפני שנותן דעתו באשה אחרת גרסינן במסכת כלה הוא למטה והיא למעלה זו דרך עזות שימשו שניהם כאחד זה דרך עיקש כתב הראב"ד יש מקשין מהא דאמרינן יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת כיון שנתנו חכמים עונה לכל איש כפי כוחו כדאיתא בכתובות א"כ מה תהא עוד דחיית שמאל והקרבת הימין וכתב שלא אמרו כן אלא על הטיילים שעונתן בכל יום שעליהם אמרו שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת למעט מהם ברשותה ומדעתה כדי שלא יתגבר יצרו עליו אבל מעונת ת"ח אין למעט וכ"ש לעונות האחרות כגון הגמלים והספנין ופירש עוד כי העונות שנתנו חכמים למלא תשוקת האשה אינו רשאי למעט מהם שלא מדעתה אבל אם יצטרך להרבות עליהם כדי לינצל מן העבירה הרשות בידו ועל הדרך הזה הזהירו שיעמוד כנגד יצרו ולא ימלא כל תאותו אלא שתהא שמאלו דוחה ולא דחייה גמורה כי שמא מתוך הלחמו עם יצרו ירצה לדחותו ולבטל עונתו אלא תהא ימין מקרבת לקיים עונתו ופירש עוד כי העונות שקבעו חכמים ע"ד סתם קבעו אותם כי אמרו דעת האשה שהיא מתפייסת בכך אבל אם רואה שהיא מבקשת יותר על ידי התקשטותה והשתדלותה לפניו חייב לשמחה בדבר מצוה כדאיתא בפסחים אמר רבא חייב לשמח אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה אפילו היא מעוברת וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר ואריב"ל היודע באשתו שהיא יראת חטא ואינו פוקדה נקרא חוטא ואי בשעת עונתה פשיטא דאורייתא הוא דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע אלא אפילו שלא בשעת עונתה קאמר ואמרינן נמי חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך אפילו סמוך לווסתה ואיתא נמי במסכת כלה מה יעשה אדם ויהיו לו בנים יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו חפצי שמים יפזר מעות לאביונים וחפצי אשתו ר' אליעזר אומר יפתנה בשעת תשמיש ר' יהושע אומר ישמחנה בדבר מצוה ומאחר שצריך לעשות חפצי אשתו לשמחה בשמחה זו בכל שעה שהיא צריכה על כן הזהירו שתהא שמאל דוחה פן תסיתנו לעבור על המדה הזאת ותמשיכהו אחרי הבלי העולם. ויהיה צנוע בשעת תשמיש ובסתר כדאיתא בנדה פרק כל היד ד' דברים הקב"ה שונאן וחד מינייהו כל המשמש מטתו לפני כל חי רבה מקרקש גזי דכילתי אביי באלי דידבי פירוש היו מבריחים אפי' הצרעים והזבובים שסביב מטותיהם בשעת תשמיש ומיהו הם היו מחמירין על עצמם כדאיתא נמי התם א"ל רב יהודה לשמואל אפילו בפני עכברים פירוש שאל לו על מה שאין לשמש מטתו בפני כל חי אם אסור אפילו בפני עכברים א"ל לא אלא כגון של בית פלוני שמשמשים מטותם בפני עבדיהם אלמא שמותר בפני עכברים אלא שהם היו מחמירין על עצמן הילכך מותר בפני בהמה וחיה ותינוק נמי שאין יודע לדבר כבהמה דמי והא דאסר בפני כל חי דוקא בניעור אבל בישן ש"ד ויש להסתפק אי מהני במחיצת י' ומסתבר דלא מהניא אף על גב דמהני גבי ספר תורה הכא כיון דטעמא משום צניעות הוא מסתברא דלא מהני: בית שיש בו ס"ת אסור לשמש בו עד שיעשה בפניה מחיצה י' ואם יש לו בית אחר אסור עד שיוציאנו ואם יש בו תפילין או ספרים אפילו של תלמוד אסור עד שיתנן בכלי תוך כלי והוא שלא יהא השני מיוחד להן אבל אם הוא מיוחד להן אפילו מאה כחד חשיבי ואם פירש טלית ע"ג ארגז חשיב ככלי בתוך כלי ויעשה הדבר באימה וביראה לא בתחילת הלילה ולא בסופה כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבא לחשוב באשה אחרת אלא יעשה באמצע הלילה כדאיתא בנדרים פרק ואלו נדרים שאלו לאימא שלום אשתו של רבי אליעזר מפני מה בניך יפים ביותר אמרה מפני שאינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסופה אלא בחצי הלילה פי' מספר על עסקי תשמיש וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד פירוש שעושה הדבר באימה וביראה כאילו כפאו שד: כתב הראב"ד י"מ מגלה טפח ומכסה טפח שלא יהא ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו ודומה שכפאו שד שעושה הדבר באונס ופירש הוא מגלה טפח שבאשה כלומר עכשיו מגלה אותה לצורך תשמיש ועכשיו מכסה אותה כלומר שלא היה מאריך באותו מעשה כמי שכפאו שד ודומה לו כמי שבעתו השד ונבעת והניח המעשה כ"כ היה מקצר בתשמיש והקשה הוא לדבריו א"כ למה לא היה משהא על הבטן שהרי אמרו רז"ל שכר פרי הבטן בשכר שמשהין על הבטן הויין לו בנים זכרים ותירץ כי כל לבבות דורש ה' וכל המעשים שהם לשם שמים טובים הם ומי שיודע בעצמו שיוכל לעשות זה המעשה ולא תכנס בו מחשבה אחרת והוא משהה עצמו כדי שתהנה האשה מן האיש ותזריע תחלה מכוין לעשו' מצות הקב"ה משלם לו שכרו בבנים זכרים ומי שאינו בוטח בעצמו וממהר במעשה כדי לינצל מן החטא גם הוא עושה מצוה והקב"ה משלם לו שכרו בבנים זכרים וי"מ מגלה טפח על הסינר שהיתה חוגרת בו שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגרו ומגלה רק טפח ממנו ומכסה מיד לאחר תשמיש כדי למעט הנאתו ואל יספר עמה לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן שלא יתן דעתו באשה אחרת ואם סיפר עמה ושימש אמרו עליו מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו כדאיתא בפרק הרואה רב כהנא על וגנא תותי פורייה דרב שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו ואם היה לו כעס עמה שצריך לרצותה שאסור לשמש עד שיפייסנה יכול לספר עמה כדי לרצותה. אסור לשמש ביום דאמרינן ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום ולא לאור הנר ובבית אפל מותר ות"ח שהוא צנוע בדרכיו מאפיל בטליתו ושרי. אסור לשמש מטתו בשנת רעבון אלא לחשוכי בנים ואכסנאי אסור לשמש כתב הרמב"ם ז"ל שכבת זרע היא כח הגוף ומאור העינים וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וחייו אובדים והוא שאמר שלמה בחכמתו אל תתן לנשים חילך כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה ושיניו נופלות והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת משאר חלאים והאלף מרוב תשמיש לפיכך צריך אדם ליזהר בדבר זה אם רוצה להיות בטובה ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו ומסיח עצמו לדבר אחר והקשוי כשהיה וימצא כובד ממתניו ולמטה וכאילו חוטי הביצים נמשכים ובשרו חם זה צריך לבעול ורפואה לו לבעול: ולא יבעול והוא שבע או רעב אלא עד שיתעכל המזון במעיו ויבדוק נקביו קודם בעילה ואחר בעילה ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום הקזה ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך לא לפניהם ולא לאחריהם: