הלכה על משלי 14:30

זיקין. הוא לשון גף היוצא מתחת הפטיש. גם ברקים יצאו עם אותם הגיצים בשעת מתן תורה. לפיד דנור מימינה. למיימינים בה. שעתידין להיות מוקפים בעמוד אש שמור מן המזיקין. אילו בני אדם שאין בלבם קנאה ואין עצמותיו מרקיבין. מה האש הזה כל זמן שאתה מרבה עצים נוחים להדלק והלהב רבה. והגחלים לוחשות. כך תלמידי חכמים בחייהם מרבים תלמידים ותלמודם מתקיים בידם. ד"א מה הגחלים הללו שאפרו צבור עליהן וחיותן תחת האפר. כך אותם תלמידי חכמים שלא היתה טינה וקנאה בלבם שמורים בקבר ובטוחים להיות חיים לעולם הבא. שכל מי שיש קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין. הה"ד ורקב עצמות קנאה (משלי י״ד:ל׳): ולפיד דאישא משמאליה. למשמאילים בה. כמה דאתמר ארך ימים בימינה בשמאולה עושר וכבוד. אש ונור מופלגים זה מזה בלשונם. ואע"פ שתרגומו של אש נור. מצינו הפלגתם. כאשר שנו רבותינו אש אוכלת ואינה שותה. שותה ואינה אוכלת. אוכלת לחים כיבישים. היא אש של מעלה. והוא שכת' אש אכלה הוא. ואינו מתורג' נור. ומצינו למידין דנור של מטה אינו כנור של מעלה. כי נמצא בספר יצירה מימינו נור של נוגה כקריוסים הללו המודיעים כל דבר ודבר. קריוסים. פי' מגידים. ועל שם שהעשירים פניהם מצהיבות על ידי היקום אשר ברגליהם נדמו לאש: הוה פרח וטאיס. דכת' דברי חכמים כדרבונות. כדור של בנות. מה (הדור) [כדור] הזה נזרקין מזו לזו. כך הדברות נזרקין מזו לזו מאומה לאומה ולא קיבלוה. וחזר וזרקם לישר' וקיבלוה. ומתחקק בלוחות. הוה פרח וטאיס. עכשיו חוזר לדיבור של מקום שהיה הולך על פני רקיע השמים. תוך חללו של עולם ובא והולך סביבות מחניהם של ישר' ואוw אשריכם ואשרי העם שככה לו שרואה זיו סנקליטו של אוהבו. וכן מפורש בכמה מקומות שהרכין שמים העליונים ופתח למו ז' רקיעים וראוהו בכבודו. והולך הקול ונעשה ממש ומתיישב האות והתיבה על לוחות. ואזיל ומקיף לאחר שהקיף המחנה לכל צד חוזר ונחקק (ונחקק) בלוחות. ונראה רישומו משני עבריהם שהיו חלולות. והיינו דמתרג' נבוב לחות. חליל לוחין. ונראה מעבר שני המילה נהפך. כגון נבוב. בובנ. סרו. ורס. שני' כתובי' משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים. וזהו מתחקק. חקק. רושם. וזהו שאמר במגילה מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדי' וכן הוה צווח. למדנו שהיה חיות באותיות: