הלכה על משלי 19:18

משרשי המצוה. לפי שישראל נקראים בניו של מקום, ורצה ברוך הוא ליסרם על העברות, כדי שישובו אליו ויזכו באחרונה בעולם שכולו טוב, וכענין שכתוב (משלי יט, יח) יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך. ומזה היסוד אמרו זכרונם לברכה (מכות כב, ב) שאומדין המחויב מלקות שלא ימות במכת המלקות, וכפי מה שהיו משערין בו שיכול לסבול מן המכות ולא ימות בהן היו מכין אותו. ואפילו אחר שאמדוהו והתחילו להכותו, אם ראו שאינו יכול לסבול האומד שאמדוהו מניחין אותו, כדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין במסכת מכות (שם) לקה מקצת וראו שאינו ראוי לקבל מה שאמדוהו פטור.