הלכה על משלי 19:17

א. לענין איש הזה גופא, אם עשה צדקה וחסד עם איזה מדכא שנחלש, ועל ידי זה נתחזק בריאותו, אין חושבין לו אחר כך לענין גמול את גרגרי הכסף שנתן, אלא חושבין לו, כאלו הוא ממש החיה אותו, ונתן לו את נפשו. והעד לזה, מה שאמרו חז"ל: [תנחומא משפטים סימן ט"ו] כך פתח רבי תנחומא (משלי י"ט י"ז): "מלוה ה' חונן דל וגמלו ישלם לו". "מלוה ה' חונן דל", כביכול לה' הוא מלוה. "וגמלו ישלם לו" - אמר רבי פנחס הכהן בר חמא, אמר רבי ראובן: מהו "וגמלו ישלם לו"; יכול נתן פרוטה לעני, הקדוש ברוך הוא משלם לו? אלא אמר הקדוש ברוך הוא: נפשו של עני היתה מפרכסת לצאת מן הרעב, ונתת לו פרנסה והחיית אותו, חייך שאני מחזיר לך נפש תחת נפש. למחר בנך או בתך באים לידי חלי ולידי מיתה, ואזכר אני להם את המצוה שעשית עם העני, ומציל אני אותם מן המיתה. הוי: "וגמלו ישלם לו", שאני משלם לך נפש תחת נפש.

ג. ודע, דביורה דעה סימן רמ"ט סעיף ו' איתא, דאם נותן לו מתנה להמתמוטט, ובזה הוא מחזיק ידו, הוא גם כן בכלל מצוה הזו. ועל כן מה מאד יש לזהר, שאם ארע איזה מקרה לאדם, כגון, שמת לו בהמתו המשתכר בה, וכהאי גונא שאר עניני הפסד, ולא יוכל להעזר בעצמו; או אשה שנתאלמנה מתחת בעלה, ואין לה במה לפרנס את עצמה, וכשיתנו לה מקצת מעות, תוכל לעשות בזה איזה עסק וכל כהאי גונא, מצוה רבה לעזרם בזה. ומצוה זו גורם לאריכות ימים, כדאיתא במדרש (ויקרא רבה ל"ד ב') על הפסוק (משלי י"ט י"ז): "מלוה ה' חונן דל". ^*וכעין וכו'. הינו, ששם איתא שבאתה לפניו אשה בשני בצרת. אמרה לו: רבי, פרנסני. אמר לה: העבודה, שאין בקפה של צדקה כלום. אמרה לו: אם אין אתה מפרנסני, הרי אשה ושבעה בניה מתים; עמד ופרנסה משלו. לימים חלה וכו'; אמרו מלאכי השרת וכו', בנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה, ימות בשנים מועטים וכו'. הוסיפו לו עשרים ושתים שנה. ולכאורה יש לדקדק, למה אמרה, פרנסני הוה לה לומר, פרנס אותי ואת בני, כמו שאמרה בעצמה לבסוף; דמזון שיתן לה לעצמה, בודאי לא יספיק לשבעה בנים, אפילו אם תצמצם ביותר. וגם מה זה שאמר, עמד ופרנסה היה לו לומר, עמד ופרנס אותה ואת בניה, כמו שאמרו מלאכי השרת: בנימין הצדיק, שהחיה אשה ושבעה בניה. אלא האמת יורה דרכו, שהיא לא כונה לסתם צדקה, אלא שיתן לה דבר מה, כדי שתוכל לעשות איזה עסק ולהתפרנס מזה, ובזה תחיה גם את בניה. [והוא ענה אותה: העבודה, שאין בקופה של צדקה כלום. כי גם החזקת ידי מך באיזה עסק נחשבת לצדקה, לפי דעת הרמב"ם והשלחן ערוך (בסימן רמ"ט סעיף ו'). ואפילו אם תמצי לומר, שאין רשאין לקח מקופה של צדקה על זה, לפי שדעת הנותן הוא לסתם צדקה, וכמו שכתבנו כעין זה בפרק י"ח בהגהה ראשונה, עין שם, אפשר שבנימין הצדיק היה סבור שכונתה לסתם צדקה]. ולכן אמרה: אם אין אתה מפרנסני, הרי אשה ושבעה בניה מתים. ולכך אמר, עמד ופרנסה וכו'. הינו, שהחזיק את ידיה במתנה או באיזה הלואה, כדי שתוכל לעשות עסק, ותחיה היא ובניה. ולמעלה לענין זכות נחשב, כאלו הוא החיה את כלם, וכמו שכתבנו לעיל בפרק ששי ראיה מגמרא מפרשת (ב"ק קי"ט.). ולכן אמרו מלאכי השרת, שהחיה אשה ושבעה בניה. ובזה נתישב גם כן מה שהוסיפו לו עשרים ושתים שנה, כי בפרשת (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך וגו' והחזקת בו" עד סוף הפסוק השני, שמירי גם כן מענין זה, יש עשרים ושתים תבות. דגמא מה שאמרו בסנהדרין (ק"ב:): מפני מה זכה אחאב למלכות עשרים ושתים שנה מפני שכבד את התורה, שנתנה בעשרים ושתים אותיות. וכעין זה איתא (בבבא בתרא דף י"א.) המעשה דבנימין הצדיק, עין שם.

וכמו כן בכלל האזהרה, שלא לעשות מצות השם ברוך הוא על דרך הנסיון, כלומר, שיעשה אדם מצוה לנסות אם יגמלהו השם יתברך כצדקו לא לאהבת האל ויראתו אותו. ואל יקשה עליך מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק קמא דמסכת תענית (ט, א) עשר תעשר (דברים יד כב) עשר בשביל שתתעשר, שכבר תירצוה שם ואמרו, שבכל המצות נאמר לא תנסו, חוץ מזו דמעשר, שנאמר (מלאכי ג י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת וגו'. והטעם בזו, כענין שכתוב (משלי יט, יז) מלוה ה' חונן דל. כלומר, שהודיענו האל ברוך הוא כי בפרנסנו משרתי ביתו במעשר, נמצא התועלת והברכה בממוננו על כל פנים ולא יעכב זה שום דבר חטא ועון. וטעם אסור הנסיון במצות מפני ששכר מצות אינו בעולם הזה, וכמו שדרשו זכרונם לברכה בריש מסכת עבודה זרה (ג, א) היום לעשותם (דברים ז יא) ולמחר, כלומר לעולם הבא, לטל שכרם. וזה שאמרו זכרונם לברכה (ב''ב י, ב) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, תרצוה חכמים המפרשים, כשגומר הנותן בלבו לתת אותה בין שיחיה או לא יחיה, שאין זה מנסה את השם.