הלכה על משלי 23:2

ותדע באמת כי האדם על שלחנו יבחן מי הוא ושם יתגלו ויתפרסמו מדותיו. וכן אמרו רז"ל (עירובין סה) בג' דברים האדם ניכר בכיסו ובכוסו ובכעסו, כי ההמשך אחר היין ויתר התענוגים הלא הוא נפת צופים נמשך אחר סם המות ובהיותו אוחז הדרך הזה ימות מיתה עולמית, והרוצה לחיות יש לו להתרחק מן הדרך הזה ואכל וחי לעולם. וכן אמרו רז"ל במס' גיטין (דף ע) סעודת הנאתך משוך ידך ממנה, ודומה לזה אמרו קדושים היו פרושים תהיו קדש עצמך בראוי לך. ואמר קהלת (קהלת ב׳:א׳) אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב והנה גם הוא הבל ורעות רוח, ואמר אחריו תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי. ובמס' סנהדרין י"ג ווי"ן נאמרו על היין והם נזכרים בפ' נח, וכתיב (בראשית ד) ויחל נח איש האדמה ויטע כרם, ביאורו משעה שהתחיל לנטוע כרם עשה קדושתו חול זהו לשון ויחל שהוא כולל לשון תחלה ולשון חילול, והנה בסבת היין נתקלל שליש העולם. ודרשו עוד (משלי כ״ג:ל״א) אל תרא יין כי יתאדם יתאוה לדם. וכן בת שבע הזהירה לשלמה שלא ימשוך ביין את בשרו הוא שאמרה לו אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר. וכן אמר (קהלת ב׳:ג׳) תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי. ואמר עוד (שם) כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני והזכיר אחריו גם זה הבל. ודבר ידוע מי שגברה יראת השם בלבו ופחדו לנגד עיניו ימאס ויבדיל תענוגי העולם ויבזה אותם עד תכלית כי ידע ויכיר אחריתם ואחרית הפחותים הריקים אשר מלאו כרסם מעדניהם ושבו כליהם ריקם ריקנים הם בלי השכל ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ועז"א שלמה (משלי כ״ג:א׳) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך. אמר אם רוח המושל תעלה עליך ותצא לאכול מפת בג המלך וביין משתיו בבית המלך שהוא מושל הארץ בין תבין והסתכל באותם שהיו לפניך שבחרו הדרך הזה מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, הלא רובם סוף מעלתם וגדולתם השפלה והכנעה ספו תמו מן בלהות מה כתיב אחריו ושמת סכין בלועך, ואמרו ז"ל (אבות פ"ו) ואל תתאוה לשלחנם של גדולים ששלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם, לפיכך אין ראוי לאדם לבקש היתרונות ולרדוף אחריהם ואם עשה כן יהיו כל ימיו מכאובים ולא ישבע לעולם לפי שהיתרונות אין להם תכלית, ומי שרודף אחר הדברים שאין להם תכלית הלא נגוע ומוכה בסנורי הסכלות ובכל אמת יתגלע. א"צ לומר שאין לו חלק בתורה. שאם היה עשיר והיה רגיל לאכול ולשתות בכלי כסף קרוב הוא שימעט זה בעיניו ולא יספיק לו עד שיהיה לו כלי נפך ספיר ויהלום. ואם השיג מהם כלי אחד ירצה מהם ב' או ג' וזה הולך ללא תכלית, וע"כ יתחייב האדם בטוב מדותיו שלא יהמה לבו אחר היתרונות ושיסתפק במועט.

וְלִפְעָמִים עוֹבֵר (טז) עוֹד עַל אִסוּר חֲנֻפָּה, שֶׁהוּא לְהַרְבֵּה גְּאוֹנִים (הרא"ם בעל התוספות, וגאון ורבי שלמה בן גבירול) לָאו גָּמוּר, וְהוּא לָאו (במדבר ל"ה ל"ג) דְּ''לֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ'', כְּגוֹן, אִם מִתְכַּוֵּן בְּסִפּוּרוֹ הַלָשׁוֹן הָרָע וְהָרְכִילוּת כְּדֵי לְהַחֲנִיף לְהַשּׁוֹמֵעַ, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי שִׂנְאָה מִכְּבָר, וְעַל יְדֵי זֶה יִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו, וְהוּא עָוֹן פְּלִילִי, כִּי הַמְעַט מִמֶנּוּ, אֲשֶׁר אֵינוֹ מְקַיֵּם מִצְוַת הוֹכָחָה (שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְתָא) לְהוֹכִיחוֹ עַל הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר בֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ, אֲבָל גַּם יַחֲזִיק בְּסִפּוּרָיו אֶת הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם מִכְּבָר, וְעַל יָדוֹ יִשְׁנֶה בְּאִוַּלְתּוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְיִוָּלֵד מִזֶּה מַחְלֹקֶת חֲדָשָׁה וְעוֹד כַּמָה קִלְקוּלִים, הַשֵּׁם יִשְׁמְרֵנוּ.
וְדַע דְּעָוֹן זֶה, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, מָצוּי הַרְבֵּה מְאֹד, וְהוּא כְּשֶׁאֶחָד מְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ, וְהַשּׁוֹמֵעַ אַף שֶׁמַכִּיר שֶׁדָּבָר זֶה שֶׁדִּבֵּר עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁלֹּא מִן הַדִּין הוּא, אַף עַל פִּי כֵן הוּא גַּם כֵּן מְנַעְנֵעַ רָאשׁוֹ לְדָבָר זֶה, וּמַחֲלִיק גַּם הוּא אֶת הַדָּבָר בִּלְשׁוֹנוֹ, שֶׁמוֹסִיף אֵיזֶה תֵּבוֹת לַפְּגָם, מִפְּנֵי שֶׁהַמְסַפֵּר, לִפְעָמִים הוּא בַּעַל הַבַּיִת חָשׁוּב וְכַדּוֹמֶה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִמֶנּוּ טוֹבוֹת אוֹ שֶׁיָּרֵא, שֶׁיַּחֲזִיקוּ אוֹתוֹ לְאֵינוֹ חָכָם וְכַדּוֹמֶה. וְעַל כֵּן יְסִיתֶנּוּ הַיֵּצֶר מִפְּנֵי הַדְּחַק, שֶׁיַּסְכִּים גַּם הוּא לָזֶה. אֲבָל תֵּדַע אָחִי שֶׁזֶּה הוּא בְּעֶצֶם לָאו דְּחֲנֻפָּה, אֲפִלּוּ אִם רַק יוֹסִיף אֵיזֶה תֵּבוֹת כַּאֲשֶׁר מִתְבָּאֵר בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים.
וְעַל עִנְיָן כָּזֶה שַׁיָּךְ מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (משלי כ"ג ב'): ''וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה'', וְחַיָּב אָדָם לִמְסֹר עַצְמוֹ לַסַכָּנָה, וְאַל יַשִּׂיא אֶת נַפְשׁוֹ עֲוֹן אַשְׁמָה כָּזֶה. וְעַל פִּי הַתּוֹרָה צָרִיךְ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה עַל כָּל פָּנִים לְהִתְחַזֵּק מְאֹד שֶׁלֹּא לְסַיְּעוֹ אֲפִלּוּ בִּתְנוּעָה אַחַת, שֶׁיֵּרָאֶה מִמֶנָּה שֶׁהוּא מַסְכִּים לְסִפּוּרוֹ, וְעַל זֶה שַׁיָּךְ מַאֲמַר חֲזַ''ל בְּעֵדֻיּוֹת (משנה עדיות פרק ה' משנה ו'): מוּטָב שֶׁיִּקָרֵא אָדָם שׁוֹטֶה כָּל יָמָיו וְכוּ'. וְזֶה הוּא אֲפִלּוּ אִם הוּא מֵבִין, שֶׁדְּבָרָיו בְּתוֹכָחָה לֹא יִהְיוּ נִשְׁמָעִין לְהַמְסַפֵּר, דְּאִי לָאו הָכִי בְּוַדַּאי חַיָּב לְהוֹכִיחוֹ גַּם כֵּן עַל זֶה, כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם לְקַמָן בְּהִלְכוֹת לָשׁוֹן הָרָע כְּלָל ו'.

ווי מאן דאיתתא. (או) [אוי] לכל האשה. דכולא בהיתתא. שכולה מליאה בצים. מרוב חמימות שבה. והחזיקה במבושיו (דברים כ״ה:י״א). מתרג' בבית בהתתיה. כ"ש: ולא מצאתי בפי': מגינתא. וישלחהו י"י אלהים מגן עדן (בראשית ג׳:כ״ג). ואלבישתיה. ויתפרו עלה תאינה (שם). בעפרא ורימתא. רימה ותולעה. דגרמת לכל דרין. כובין ודרדרין. וקוץ ודרדר תצמיח לך (שם). ווי דפניית. פינית הבתים מבני אדם ומלאת הקברים מהן. תלת אפה לרומא. היא תולה פנים של מטה למעלה כדי לראות בערוותה. ודיכרא לית הוא. והזכר אינו כן שנוחה וכופה פניו כנגד מטה שלא יראה הערוה. איתכל: לשון כיליון. רצדא. לשון למה תרצדון (תהילים ס״ח:י״ז). לעייא. כמו ושמת שכין בלעך (משלי כ״ג:ב׳). לחיים. תרג' (לזעא) [לועא]. בטולא. בצל. אידרעא זרוע שלה. מערטלא. מערמת ומגלה שהיא יפה. ואבשלום. אם אבשלום. היתה יפה מאד. ושערו דומה לשערו של אדם הראשון. לפיכך נתלה בשערו. כדכת' בשמואל. ראיתי את אבשלום תלוי באלה (שמואל ב י״ח:י׳). ממללא. ימולל ויבש. ווי דרגליא. לא רגל על לשונו. לשון ריגלא בחבריה ידע בריש אין מעמידין בהמה. לשון שקרן. תלמידי חכמים המרגילין זה לזה בהלכה. המשקרין. אתה משקר. בדבר זה. קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו (משלי ט״ז:י׳). בדינא לא למעול פומיה. שדיא שדכן (ביהם) [בפיהם]. וכדיכת שרה. ותכחש שרה: