הלכה על משלי 23:24

קלט.
אתה אחד ושמך אחד. לעתיד כל השמות יהיו אחד. כדאמ' במסכתא (ברכות) [פסחים]. וזהו ושמך אחד. שליחוד אחד הן חשובין בפי כל. שנאמר (זכריה י״ד:ט׳) ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד. ולכך יוסד אתה אחד ושמך אחד: וארבע שבתות הן בתפילות מיוסדות על אדני פז. אתה קידשת. שבת בראשית. ישמח משה. בשבת של מתן תורה. תיכנת שבת. (במדה) [במרה], אתה אחד. לשבת לעתיד. ליום שכולו שבת. לאלף השביעי. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. אחד הם חשובים לייחדך. שאין הגופים מוחלקין. שכולן מייחדים שמך. תפארת גדולה. לעמך נתת. השבת שנקראת אחת. ואמרו רבותינו כל שומר שבת כראוי מקרב את הישועה. שנאמר (ישעיהו ל׳:ט״ו) בשובה ונחת תוושעון. שובה ונחת זו שבת. וכן הוא אף (שם לב) וישב עמי בנוה שלום, ואף בב"ר מצינו, כי בו שבת מכל מלאכתו. אתמה לא כך. א"ר ברכיה בשם יהודה בר סימון לא בעמל ויגיעה ברא הק' את עולמו. ואתה אמרת מלאכתו. אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ויגיעה. ומה נברא בו. שאנן ובטח שלוה והשקט וכדומה לו שאף הדורש כן בבראשית רבה מוצא זה הלשון וסומך על המקרא וישב עמי בנוה שלום וגו'. שהמקרא נדרש על שמירת שבת. ולפי ששתי מקראות הללו נדרשין על שמירת שבת קבעו חכמים לשון המקראות בתפילת מנחת שבת. שמתפללי' תפארת גדולה ועטרת ישועה. על לשון בשובה ונחת תוושעון. מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח על לשון וישב עמי בנוה וגו'. ולפי שהאבות שמרו שמירת שבת. שכן הוא אומר (בראשית כ״ו:ה׳) וישמר משמרתי וגו'. וקיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין. שנ' תורותיי. תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ואו' (שם יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו. זה יצחק. ואת ביתו. זה יעקב. וכולן שמחו בשמירת שבת. לבך הזכיר כאן שמירת אבות ושמחתם: ולמה נאמרה גילה באברהם. (רצה) [רינה] ביצחק. מנוחה ביעקב. גילה באברהם שנאמר (משלי כ״ג:כ״ד) גיל יגיל אבי צדיק. ונדרש אותו פסוק על אברהם אבינו שיגיל ביצחק בנו. (רצה) [רינה] ביצחק. שמצינו באגדה. (תהילים ל״ג:א׳) רננו צדיקים בי"י. ובזמן שצדיקים רואים את הק' מיד הן אומרי' שירה. שכן מצינו כשנעקד יצחק וראה שמים פתוחים מיד אמר שירה. יעקב ובניו ינוחו בו. שמצינו בבראשית רבה. (בראשית לד) ויחן את פני העיר (עד) [נכנס עם] דמדומי חמה וקבע תחומים מבעוד יום. הדא דאמרה ששמר יעקב אבינו את השבת: ות': פי' אחר. אתה אחד. אנשי כנסת הגדול תיקנו בתפילה שלשה אחדים. הק' יש שבת. י"י אחד. (ד"ה א יז) גוי אחד בארץ. (תהילים קל״ט:ט״ז) ימים יוצרו ולא אחד בהם. בתנחומ' נדרש בשבת שמכל ימי היצירה בחר לו שבת לגורלו. וכן סדר התפילה הק' שהוא אחד נתן לגוי אחד. עטרת תפארת. שזהו שבת שהוא אחד. אבל מפני שאינו מפורש בהדיא דשבת נקרא אחד לא קראו אחד בתפילה. ובאגדת' א' הק' כל הימים יש להם זוג. ראשון שיני. שלישי רביעי. חמישי ששי. לבד משבת. יהא ישר' בן זוגו. ואני בן זוגם. שאין לי זוג בעולם. ואין להם זוג באומות. וזהו שמור. לשמירת שבת, וזכור שתזכרו מה שאמרתי שבת בן זוג שלכם. תפארת לשון זיווג. כמו (ישעיהו מ״ד:י״ג) תפארת אדם לשבת בית. ועטרת לשון זיווג. כמו תפארת אשה עטרת בעלה. והכי קא' בתפארת וזיווג זה תזכו לגדולה. וכן בעטרת וזיווג זה תזכו לישועה. שנ' בשמירת שבת (ישעיהו נ״ח:י״ד) אז תתענג על י"י וגו'. וכת' (שם ל) בשובה ונחת תוושעון. אברהם יגל. כלומ' כמה יש לאברהם וליצחק להגיל על יעקב שיצא מחלציהם שיתחיל בברכה לברכו. ולגומרה. בראשית רבה. באברהם גילה גיל יגיל וגו'. ביצחק ירנן. (תהילים קמ״ט:ה׳) יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם. וסמיך ליה חרב פיפיות בידם. ונדרש על אברהם ויצחק כשהיה ביד אברהם המאכלת לשחוט את בנו. וילכו שניהם יחדיו. בלב שלם עוקד ועקוד. והלך יצחק ברנן שני (תנחומי) [תחומי] שבת וירש הארץ במדה. שנ' קום התהלך בארץ וגו'. יעקב שקבע תחום שבת. דכת' ויחן. והתקין ועשה עירובי (תנחומים וירץ) [תחומים וירש] את הארץ שלא במדה. שנ' ופרצת ימה וגו'. לכך תלה מנוחה וקיום שבת ביעקב. ויזכו המשמרים אותו נחלה בלי מצרים. שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך. מנוחת אהבת. מתוך חיבה נתן להם זאת המנוחה. כדאי בשבת. א' הק' למשה לך והודיעם שמתנה טובה יש לי בבית גנזיי ושבת שמה. ת':

ואומרים: 'אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו', דאיתא במדרש: גיל יגיל אבי צדיק (משלי כג, כד) - זה אברהם בשעה שנתבשר 'לא יירשך זה' - בא שמחה. וגיל בלבו שנאמר: "ויפול אברהם על פניו ויצחק". וכיון שמקרא זה קאי על אברהם, וכתיב ביה 'אבי צדיק' - הוה יצחק צדיק, ובצדיקים כתיב: 'רננו צדיקים' - וזהו 'יצחק ירנן'. 'יעקב ובניו ינוחו בו', דכתיב בו: 'ויחן את פני העיר', ואמרו במדרש: מלמד שקבע תחומין מבעוד יום - הדא אמרה שיעקב ובניו שמרו את השבת. אבל אברהם ויצחק לא כל בניהם שמרו, דלא ישמעאל ולא עשו שמרו את השבת.'והנחיל[י]נו באהבה וברצון שבת קדשך', ויש אומרים 'שבתות קדשך'. וגם 'וינוחו בם', משום דבמנחה כלול של יום ושל לילה, שהיא בסוף היום וקרוב ללילה.