הלכה על משלי 5:8

יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְכָל דְּבָרָיו וְאֵינוֹ כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹבֵר עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סְקִילָה. מוּמָר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי הוּא מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וְכֵן הָאֶפִּיקוֹרְסִים מִיִּשְׂרָאֵל אֵינָן כְּיִשְׂרָאֵל לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים וְאֵין מְקַבְּלִים אוֹתָם בִּתְשׁוּבָה לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ב יט) "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים". וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים הֵם הַתָּרִים אַחַר מַחְשְׁבוֹת לִבָּם בְּסִכְלוּת דְּבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ עַד שֶׁנִּמְצְאוּ עוֹבְרִים עַל גּוּפֵי תּוֹרָה לְהַכְעִיס בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ בְּיָד רָמָה וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין בָּזֶה עָוֹן. וְאָסוּר לְסַפֵּר עִמָּהֶן וּלְהָשִׁיב עֲלֵיהֶן תְּשׁוּבָה כְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ה ח) "וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ". וּמַחֲשָׁבָה שֶׁל אֶפִּיקוֹרוֹס לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:

או יובן בסייעתא דשמיא: חכמי ישראל נקראו "אריות", אבל חכמי הפילוסופיה נקראו "שועלים", שעליהם נאמר (שה"ש ב, טו): "שועלים קטנים מחבלים כרמים", וכמו שכתבתי במקום אחר. והאדם ילמד תורה מן חכמי ישראל ויתחבר עמהם, ואף-על-פי שיהיה בסוג זנב אצלם; ולא יתחבר עם בעלי הפילוסופיה, אף-על-פי שהוא לא ילמד ולא ישמע מהם אלא רק דברים שאינם נוגעים לאמונה וליסודי-התורה, יען כי כלל גדול יש בידינו: כל היוצא מן הטמא – טמא (בכורות ה, ב). על-כן אלו, כיון שהם כופרים ואין מאמינים בהשגחה, ומכחישים בכמה דברים שדברה בהם תורה; לכן גם אם יאמרו דברים חיצונים שאינם נוגעים לאמונה וליסודי-התורה – מוכרח שיש בהם ארס, ולא ינקה כל הקרב אצלם ולומד בספריהם. ועליהם אמר שלמה (משלי ה, ח): "אל תקרב אל פתח ביתה", וכאשר באר רבנו מהר"ם אלשיך ז"ל פסוקי משלי (ז, י-כז): "והנה אשה לקראתו , שית זונה ונצרת לב וכו'", יעין שם, יען כי כל היוצא מן הטמא – טמא.

מִי שֶׁפָּגַע בְּאִשָּׁה בַּשּׁוּק אָסוּר לוֹ לְהַלֵּךְ אַחֲרֶיהָ אֶלָּא רָץ וּמְסַלְּקָהּ לַצְּדָדִין אוֹ לְאַחֲרָיו. וְכָל הַמְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק אַחֲרֵי אִשָּׁה הֲרֵי זֶה מִקַּלֵּי עַמֵּי הָאָרֶץ. וְאָסוּר לַעֲבֹר עַל פֶּתַח אִשָּׁה זוֹנָה עַד שֶׁיַּרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ה ח) "וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ":