הלכה על קהלת 12:1

תנן באבות פרק רביעי: רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין. וזהו עיקר גדול בחיי האיש הישראלי, לידע שעולם הזה הוא עולם המעשה, ועולם הבא הוא עולם הגמול, ועולם הזה הוא השער להכנס בו לעולם הבא. ולכן יזהר לבלי לאבד הזמן בחינם, כי הזמן הוא יקר מכל הנמצאות, והיום שעבר לא יחזור עוד. ודיו שההכרחיות נוטל חלק גדול מהזמן, וימי חיי האדם קצרים, ובהגיע האדם לימי הזקנה – רואה שהכל הבל. ולזה אמר שלמה: "וזכור את בוראך בימי בחורותיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה, והגיעו שנים אשר תאמר: אין לי בהם חפץ" (קהלת יב א). ו"ימי הרעה" הם ימי הזקנה. ואשר אז תאמר "אין לי בהם חפץ", כלומר: בכל עניני עולם הזה. ואז מעצמך תכיר האמת, אבל כחותיך יהיו חלושים. ולכן "זכור את בוראך בימי בחורותיך", ותמסור נפשך על קדושת ה'. ויתבאר ביורה דעה סימן קנ"ז באריכות בסייעתא דשמיא.

אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה. זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ וּפֵרַשׁ וְלֹא עָשָׂה מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה. לֹא מִיִּרְאָה וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כֹּחַ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁבָּא עַל אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה וּלְאַחַר זְמַן נִתְיַחֵד עִמָּהּ וְהוּא עוֹמֵד בְּאַהֲבָתוֹ בָּהּ וּבְכֹחַ גּוּפוֹ וּבַמְּדִינָה שֶׁעָבַר בָּהּ וּפָרַשׁ וְלֹא עָבַר זֶהוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר (קהלת יב א) "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ". וְאִם לֹא שָׁב אֶלָּא בִּימֵי זִקְנוּתוֹ וּבְעֵת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּשׁוּבָה מְעֻלָּה מוֹעֶלֶת הִיא לוֹ וּבַעַל תְּשׁוּבָה הוּא. אֲפִלּוּ עָבַר כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּיוֹם מִיתָתוֹ וּמֵת בִּתְשׁוּבָתוֹ כָּל עֲוֹנוֹתָיו נִמְחָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יב ב) "עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגֶּשֶׁם" שֶׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה. מִכְּלָל שֶׁאִם זָכַר בּוֹרְאוֹ וְשָׁב קֹדֶם שֶׁיָּמוּת נִסְלַח לוֹ:

שורש החסידות כיצד כשאדם מושך את לבו במדת חסידות וקשה עליו מפני שהכל מלעיגים עליו ומביישים אותו ואומרים דברים לצערו ומזכירים לפניו מעשיו הרעים הקדומים לא יעזוב אדם חסידותו מפני הלצנים. ויכנס במדות הטובות מעט מעט יום אחר יום וקובץ על יד ירבה וע"ז נאמר אם חכמת חכמת לך. ועל הלצנים נאמר מחטיאי אדם בדבר שמדברים רע על עושי מצוה וחטא גדול לומר לבעלי תשובה זכור מעשיך הראשונים אחר שזה דש במעשה לכנוס במדות החסידות. ואינו חושש בשחוק הלצנים שיעשו ממנו והעושים כן לזכור מעשיו כאלו נועל דלת בפני השבים ויהא מעלה על לבו שיהא לו זכות גדול וצדקה תחשב לו אשר מתבייש ויראת ה' הטהורה נכנסת לו בלבו ומטהרת לבו וגופו מכל דבר רע מיד שיסייעוהו מן השמים להחזיקו ביראת ה' וכן אמר הבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים מזמנין לו לעשות תשובה שלימה כי פתחי תשובה לא נסתמו ומצוה גוררת מצוה. ועתה כאשר יכנס האיש תוך פתחי התשובה יתפלל יום ולילה לפני בוראו שיצילנו ממדת הדין ושלא תבא תקלה על ידו וכאשר יהיה האיש דש בחסידותו ואין לו יצר לסור ממדתו כי ישרה היא בעיניו מכאן ואילך ידריכנו בעל הישר בדרך ישרה וכן אמר דוד טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. וכשם שנכנס בקושי בחסידותו כן יותר ויותר קשה לו לעזוב מדתו הטובה מפני הבושה פן יאמרו הבריות אכן נודע הדבר כי האדם יראה לעינים ולגנוב דעת הבריות התחיל זה חסידותו. ואסור לגנוב דעת הבריות ולפי שהחסידות קשה עליו לקבלו בתחלתו טוב להתחילו מבחרותו. שנאמר (קהלת יב א) וזכור בוראך בימי בחורותיך גם כי יזקין לא יסור ממנה. כי תשובת הזקן כאשר זקן ובטלה החמדה דומה לאדם שמדבר לשון הרע וכלתה לשונו ולא דבר יותר אבל בשוב אדם בעודו בכוחו וגבורתו ויצרו מתגבר עליו והרי הוא כובשו הרי זו התשובה המשובחת וגבורה עושה על אשר כופה את יצרו העז והקשה ועל זה נאמר ומושל ברוחו מלוכד עיר ועל כל דבר שקשה לו לאדם ועושהו שכרו הרבה מאד: