Musar על קהלת 12:1

ובמדרש שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כלם, לא עמדה קלותו של עשהאל ביום שהגיע פקודתו ולא עמדה גבורתו לאבנר משהגיע יומו. וגם לא לחכמים לחם כגון אני שהיה לחמי ליום אחד ששים כור סלת ועכשיו וזה היה חלקי מכל עמלי, לא לנבונים עושר כגון איוב בתחלה ויהי מקנהו שבעת אלפים צאן כשבאתה שעתו אמר (איוב י״ט:כ״א) חנוני חנוני אתם רעי, ולא ליודעים חן כגון משה שלא היה חכם ויודע כמוהו בישראל ולא מצא חן בתפלתו שיכנס לארץ. ענין המדרש הזה להורות על פחיתות העולם שאינו עומד על תכונה אחת אבל הוא מקבל תמורות ואפי' גדולי העולם אינם נמלטים מן הרשת הפרושה בו אלא גלגל הוא שחוזר בעולם, ולכך היו נוהגין לאכול בבית האבל עדשים וכן באבלו של אברהם הזכיר בו הכתוב ונזיד עדשים מה עדשה זו עגולה כך העולם גלגל הללו משוררים והללו בוכים הללו שוחקים והללו עצבים, וע"כ כל מי שיש בו יראת שמים אין ראוי לו שישתדל בדבר אחר כי אם בעבודת הש"י בלבד, ומדרך העבודה הוא שיחשוב אדם ביום המיתה שהוא מכוסה ונעלם ממנו וכענין שאמרו רז"ל שבעה דברים מכוסים מן האדם יום המיתה ויום נחמה ועומק הדין ואין אדם יודע במה משתכר ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו ומלכות בית דוד מתי תקום ומלכות חייבת מתי תפול וכיון שנתבאר שהעולם כלו הבל גמור ואין לו לאדם אלא תורה ותשובה ומע"ט יצטרך אדם שיתבונן באחריתו באשר הוא סוף כל האדם. ושיבחר ללכת אל בית האבל מלכת אל בית משתה. ושיזהר בהספד המת לכבוד החיים כי בזה יפנה לבבו ומחשבתו מתענוגי העוה"ז ויחשוב בעבודת הש"י בלבד ועם זה יהיה שכרו שלם לעוה"ב כי מתוך ההספד יתעורר האדם להבזות תענוגי הגוף ולהשיבם עד דכא, ויבא מזה לעשות היראה והעבודה עיקר: וכבר נשאלה שאלה בגמרא דסנהדרין (דף מ"ו ב) פרק נגמר הדין אם ההספד הוא כבוד המת או כבוד החי וכך אמרו איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבא הוא, למאי נ"מ דאמר לא תספדוה לההוא גברא אי נמי לאפוקי מיורשים ופשטינן ת"ש ר' נתן אומר סימן יפה למת כשנפרעין ממנו לאחר מיתה, מת שלא נספד ולא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על ארונו זהו סימן יפה למת כשנפרעין ממנו לאחר מיתה. ש"מ יקרא דשכבא הוא. וענין ההספד הוא להזכיר חסדי המת וטובותיו ופעולותיו ומדותיו וטובות שהתעסק בהם בחייו ויחוסו כגון שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. ולפי כאב ההספד שנא' (שמואל ב א׳:כ״ג) צר לי עליך אחי יהונתן ולפי המאורע שאירע לו שנא' (שמואל ב ג׳:ל״ג) ויקונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר. וכן צריך לזכור הטובה שהיתה לו ונסתלקה ממנו כגון (יחזקאל כ״ז:ב׳-ג׳) ואתה בן אדם שא אל צור קינה ואמרת לצור היושבת על מבואות ים וכתיב (שם) הונך ועזבונך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך ועורבי מערבך וכל אנשי מלחמתך אשר בך וכל קהלך יפלו בלב ימים ביום מפלתך. ורז"ל הזכירו כן כי ענין ההספד הוא סיפור חסדי המת כגון ההיא דברי פדת דפתח עליה ההוא ספדנא היום קשה לישראל כיום בא השמש בצהרים שנאמר (עמוס ח׳:ט׳) והיה ביום ההוא נאם ה' והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור. ותשעה מיני הספד הם ואלו הן. מספד נהי זעקה הילל נודה מרזח קינים הגה והי. מספד שנא' (מלכים ב יג) וספדו עליו הוי אחי. נהי שנא' (ירמיהו ט׳:י״ח) כי קול נהי נשמע. צעקה שנא' (יתזקאל כא) זעק והילל בן אדם. נודה שנא' (ירמיהו מ״ח:י״ז) נודו להם כל סביביו. מרזח שנאמר (ירמיהו ט״ז:ה׳) כה אמר ה' אל תבא בית מרזח ואל תלך לספוד. קינים שנא' (יחזקאל ב׳:י׳) וכתוב עליו קינים והגה והי. וכן מצינו בהספדו של יעקב אבינו ע"ה שכתוב בו (בראשית נ׳:י׳) ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד שעלו עמו תשע כתות לקברו ואותן תשעה כתות הספידו עליו תשעה מיני הספד הללו, ואלו הן תשע כתות שעלו עמו, הראשונה (שם) ויעל יוסף לקבור את אביו, הב' ויעלו אתו כל עבדי פרעה אלו השרים, השלישית זקני ביתו, הרביעית וכל זקני ארץ מצרים, החמישית וכל בית יוסף והם אשתו ובניו ועבדיו ושפחותיו, הששית אחיו אחי יוסף כולם, השביעית ובית אביו הגדולים זולתי הטף, השמינית ויעלו עמו גם רכב, התשיעית גם פרשים. למדנו מכל זה כי ההספד יקרא דשכבא הוא כי גם האומות היו נוהגין כן קודם שניתנה התורה כמו שהזכרנו. אך יש בינינו ובין האומות חלוק כוונות כי אנשי מצרים כוונו בהספדו של יעקב לשני דברים, האחד מפני כבוד המלכות והשני מפני חסרון תועלת גופני שהיו חסרים ממנו. וזאת כוונת אוה"ע בהספדם בהיותם דואגים על חסרונם מן המת תועלת גופני והם מצטערים עליו צער גופני שאבדו ממנו התועלות הגופניות, אך ישראל כוונתם בהספד לעשות בזה עבודה זרה להקב"ה מפני שהמת היה איש צדיק שומר דרך ה' והיה תיק לתורה ולמצות ולמע"ט וכלי הנשמה הטהורה בקיום המצות, ולזה כוונה התורה שקבעה לנו בזה מצות אבלות והזהירו רז"ל על ההספד שלא להתעצל בהספדו של צדיק והוא שדרשו ז"ל כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקברו בחייו שנאמר (יהושע כ״ד:ל׳) ויקבור אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח בהר אפרים אשר מצפון להר געש מלמד שגעש עליהם ההר לקברם מפני שנתעצלו בהספדו של יהושע שאין כתוב בו ויבכו אותו בני ישראל כמו שכתוב במשה רבינו: ועוד יש בענין ההספד דרך חיים כי הוא סיבה שיתבונן אדם בפחיתות העוה"ז שכולו הבל גמור ודבר בטל ויזכור כי ימיו טפחות וכצל הוא על הארץ כענין שאמר דוד ע"ה (תהילים ל״ט:ו׳) הנה טפחות נתת ימי וחלדי כאין נגדך ואמר עוד (תהילים ק״ב:י״ב) ימי כצל נטוי. ודרשו ז"ל לא כצלו של כותל אלא כצלו של עוף הפורח באויר כי מתוך ההספד יכנע האדם והחי יתן אל לבו ויחשוב עצמו כמת ויתבונן במי שהוא חיי החיים כלם הוא המלך החי הטוב והמטיב לכל, וכדי לקבוע זה בלב תקנו רז"ל להזכיר לשון החי בבית האבל, וכן דרשו ז"ל (מסכת אבות פ"ג) הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן את החשבון, מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן את החשבון לפני ממ"ה הקב"ה, ושלשתן למדנו אותן מן הכתוב שאמר שלמה (קהלת י״ב:א׳) וזכר את בוראך קרי ביה בארך בורך בוראך מאין באת זהו בארך. ולאן אתה הולך זהו בורך לשון בור שהוא הקבר. ולפני מי אתה עתיד ליתן את החשבון זהו בוראך. וע"ז אמר שלמה ע"ה וזכור את בוראך שיזכיר שלשה דברים הללו, וכאשר יזכור אותם אז תהיה מחשבתו משוטטת למעלה בענייני העולם העליון הנצחי שכולו יפה ומום אין בו. כי זאת מחשבת המשכיל בכל עת ובכל שעה וז"ש שלמה (משלי ט״ו:כ״ד) אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה. אמר אורח חיים והיה יכול לומר דרך חיים כמ"ש (שם ו') ודרך חיים תוכחות מוסר, אבל בא לרמוז על נפש המשכיל שהיא נחשבת בעוה"ז כאורח שנשבה והוא כלוא בבית האסורים והוא נכסף ומשתוקק למעלה להתקשר ולהאחז עם המעלות העליונות השכליות ואמר למען סור משאול מטה כדי לצאת ממאסר הגוף שהיא כלואה ומסוגרת בתוכו משל למה הדבר דומה למי שהוא דר בעיר אחת והסכמתו לדור בעיר אחרת שהרי אין דירתו שם דירת קבע אלא דירת עראי ואין ראוי לו לקנות כלי בית וחפצים ותשמישים וכ"ש שדות וכרמים לפי שישיבתו באותו העיר עראי ומחשבתו בעיר אחרת וע"כ איננו רוצה להתיישב שם. כן המשכיל דירתו למעלה ויש בה אורח חיים והוא מתאוה ונכסף לשוב שם למען לא יתגאל בטינוף התאוות ובטומאת תענוגי הגוף זהו למען סור משאול מטה. וע"כ סמך לו הכתוב הבא אחריו (שם טו) בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה. קרא גאים הקובעים במחשבתם דירתם בעוה"ז וכל עיקר מחשבתם על יישובו על התמורה והחילוף כענין שאמר דוד ע"ה (תהילים מ״ט:י״ב) קרבם בתימו לעולם וע"כ יתגאה לבם בהצלחתם ועל כן הם מיושבים בבתי שלותם ע"כ יסח השם ביתם החזק מדה כנגד מדה והיה מספיק הכתוב לומר למען סור משאול למה הוצרך לומר מטה אלא כדי לרמוז הגוף והנפש מטה כננד מעלה כי כל דבר ודבר חוזר ליסודו, הגוף חוזר ליסודו והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ועוד מן הידוע בענין הנפש כי כשם שהגוף מת בטבע כן הנפש חי בטבע וכשם שהגוף חי במקרה כן הנפש מתה במקרה, ומיתת הנפש הוא החטא, ומפני שהגוף מת בטבע ויורד למטה אמר בענין הגוף משאול מטה, ואמר בנפש המשכיל אורח חיים למעלה למשכיל על שם שהיא עולה למעלה. וכ"כ בקהלת (ג) ומי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה כנגד מה שהזכיר ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, כלומר אותה הנפש שהיא עולה למעלה מי יודע אותה כי לא היה שלמה ע"ה מסופק בדבר ח"ו ואינה ה"א התמיהה אלא ה"א וודאית כי היא בוודאי העולה למעלה על מזבח ה':

אמנם יש בזה עוד ענין נסתר. בספר הזוהר (ח"ג סא, ב), ישמח אביך אמך ותגל יולדתך (משלי כג, כה), כיון דכתיב ישמח אביך ואמך, מאי ותגל יולדתך, דהא באמך סגי. אלא ישמח אביך דא קב"ה, ואמך דא כנסת ישראל, ותגל יולדתך דלתתא, עד כאן. הקב"ה ושכינת עזו סוד הזיווג שלמעלה שמהם נשמות, ולעומתם לתתא זיווג התחתון להולדת הגוף. גם נודע כי הקב"ה ושכינתיה הם סוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה המולידים פרי המצות, וכדאיתא במסכת חגיגה (ג, ב) כמסמרות נטועים (קהלת יב, א), מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרין ורבין והם פרי המצות. וכדאיתא במסכת סוטה (מו, א) בעגלה ערופה תערף במקום שאינו עושה פרי, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחו לעשות פרי. והקשו, זקן מאי איכא למימר. ותרצו, מאי פירות, מעשים טובים. ולזו הכוונה מצוות פריה ורביה אב ואם להוליד פרי שיעבדו את הש"י, כי עיקר תולדותיהם שמתאוים הצדיקים להוליד בנים הוא כדי שיהיו לו בעלי מעשים טובים. על כן כבד את אביך ואת אמך:

התשיעית בימי הזקנה. בהעדר כח ההרגשות איננו עוצר כח לחדש מסילות בלבבו. ולערוך מחשבות להלחם בהם ביצרו להשיג המעלות לטרוח ולעמול בתורה ובפעולות (ובעולמות). כמ"ש (קהלת י״ב:א׳) וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. על כן ראוי לאדם להחיש מפלט לנפשו כענין שאמר (תהילים קי״ט:ס׳) חשתי ולא התמהמתי לשמור מצותיך: