הלכה על קהלת 3:19

יש מתפלל ונענה ויש מתפלל ואינו נענה הטעם לפי שצער חבירו ועלבונו של חבירו אינו מעלה על לבו שלא מתפלל זה יתכן שלא יהיה נענה לפי שהיה לו לחשוב אלו הייתי בצער של זה הייתי צריך להתפלל עליו וכתיב (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך. ומאחר שאינו מצטער בצער הצדיק לא יתכן שיהיה נענה לכך כל התפלות והתחנות תקנו לומר בלשון רבים רפאנו ראה נא בעניינו. וכתיב (דברים יג יח) ונתן לך רחמים ורחמך המרחם ירוחם ואם לא מה בין זה לבהמה שאינה חוששת בצער חברתה ועליו נאמר (קהלת ג יט) ומותר האדם מן הבהמה אין:

כתיב (משלי א ז) יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר אוילים בזו מה ענין מוסר לראשית דעת וסמך לו שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. מן הדין למה היה לאהוב את הבנים אלא מעת שהבנים נכנסים ביראת ה' שנאמר אני אוהבי אהב שהרי אם אדם אוהב גופו של זרעו (פי' חומרו) כך אוהב הכלב את גוריו וכל הבריות אוהבים ילדיהם ועל זה נאמר (קהלת ג יט) ומותר האדם מן הבהמה אין אבל אדם יש לאהוב דעת בניו לשם שמים שהרי אם הולך בנו או בתו בחושך במקום שיש לירא מהם שלא יהא תקנת גופו אומר לעבדו או לשפחתו ללכת עמהם או הוא בעצמו ילך עמהם פן ינזק הגוף ופן יבא הגוף לידי צער ויותר צריך להיות נזהר מדעת בניו ובנותיו פן יחטאו למי שבראם ויותר צריך להיות מתפחד פן יחטאו במעשיהם ובגופם ובהרהור לבם שנאמר (איוב א ה) כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם:

יוסיף דעת יוסיף מכאוב כל הנוגע בנבלת בהמה טמאה אינו טמא אלא טומאת ערב אבל הנוגע בטומאת אדם טמא שבעת ימים. ד"א הנוגע בבהמה טמאה אינו מטמא אחרים אבל הנוגע בנבלת אדם טמא ומטמא אחרים. ומותר האדם מן הבהמה אין. אדם אוכל ומברך שותה ומברך ישן ומברך נעור ומברך היאך נחשב כבהמה שאינה מברכת כלום אלא בשעת מיתה הכתוב מדבר כשם שנמלכין על הבהמה לשחיטה כך נמלכין על האדם. בהמה שמתה אין לה דין יותר אדם שמת מעמידין אותו לדין ומראין אותו מעשיו ודנין אותו עליהם. ולא עוד אלא שאומרים לו מפני מה מתו בניך בחייך ולא עוד אלא שלא זכית בתקונו של עולם. ולא דיו לאדם שמתים בניו בחייו אלא שדנין אותו עליהן לכך אמר דוד אל תשליכני לעת זקנה אל תרפה ידי מן התורה ומן המצות. ככלות כחי אל תעזבני אל תקהה שיני בבני ובנותי שכל המתים בניו ובנותיו בחייו שיניו קהות ועיניו כהות וכחו כהה ולכן נאמר (קהלת ג יט) כי הכל הבל: