מדרש על קהלת 3:19

אמר להם ר"א לתלמידיו בני אל תבטחו לא בעושר ולא בגבורה ולא בחכמה שנאמר (ירמיהו ט׳:כ״ב) בה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'. זהו שנאמר ברוח הקודש ע"י שלמה בן דוד (קהלת ג׳:י״ט) כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם כנגד מי אמר שלמה המקרא הזה לא אמרו אלא כנגד בשר ודם שהוא בתחלתו רמה וטופו תולעה ואין אדם מעולה מן הבהמה כלום ולא עוד אלא כל הנוגע בנבלת בהמה אינו טמא אלא טומאת ערב אבל הנוגע בנבלת אדם הוא טמא טומאת ז'. דבר אחר בהמה שמתה אינה מטמאה באהל אבל אדם שמת הוא מטמא באהל. ד"א הנוגע בנבלת בהמה הוא לבדו טמא ואינו מטמא את אחרים אבל הנוגע בנבלת אדם הוא טמא ומטמא ג"כ לאחרים ונאמר (שם ט) כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת טוב תינוק בן יומו שהוא חי שאימתו מושלכת על כל הבריות מן עוג מלך הבשן ששימש לאברהם לעבד ופרסות רגליו היו ארבעים מיל כיון שמת ירדו שקצים ורמשים על גביו. ועוד שלמה המלך שנאמר בו (מלכים א ה׳:י״א) ויחכם מכל האדם ואם היה חכם מכל האדם למה אומר (קהלת ג׳:י״ט) ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל והלא האדם כשהוא אוכל הוא מברך להקב"ה וכשהוא שותה הוא מברך וכשהוא הולך לישן הוא מברך וכשהוא מתעורר משנתו הוא מברך א"כ האיך נחשב לבהמה שאינה מבחנת כלום אלא אין הכתוב מדבר אלא על שעת המיתה כיון שמגיע קצו של אדם למות כשם שנמלכין על הבהמה לשחיטה כך נמלכין על האדם למות לכך נאמר ומוחר האדם מן הבהמה אין וגו' ולא עוד אלא בהמה שמתה יש לה מנוחה אבל בני אדם שעוברין על מצותיו של הקב"ה ומכעיסין אותו במעשיהן שאינם הגונין ומתו בלא תשובה מעמידין אותן לדין ומאירין להם כל מעשיהם בפניהם ודנין אותם על כל מעשיהם ובשביל כך היה בוכה ר' יוחנן בשעת פטירתו ואמרו לו תלמידיו רבינו נר ישראל אם אתה בוכה אנחנו מה תהא עלינו ואמר להם ר' יוחנן לתלמידיו בני האיך לא אבכה שמעמידין אותי לדין ומאירין לי את כל מעשי בפני ודנין אותי עליהם ולא עוד אלא שאומרים לי מפני מה מתו בניך בחייך ולא זכית לתיקונו של עולם ולא די לבן אדם בעולם שמתין בניו בחייו אלא שדנין אותו עליהם וכן אמר דוד בספר תהלים (עא ט) אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם אל תרפה את ידי לעת זקנתי מן התורה ומן המצות זהו אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני אל תקהה את שיני בבני מכאן אתה למד שכל מי שמתין לו בניו בחייו שיניו קהות ועיניו קהות וכחו כהה לכך נאמר ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל: ד"א כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' אפי' חכם במשה רבינו אינו ניצל מן המיתה אמרו חכמים עליו על משה רבינו שבשעה שאמר לו הקב"ה למשה (דברים ל״ב:מ״ט) עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאהזה ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמך כאשר מת אהרן אחיך וגו' אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם כתבת בתורתך (שם כד) ביומו תתן שכרו ואני פועל נאמן הייתי לפניך ארבעים שנה עכשיו תן לי שכרי וא"ל הקב"ה למשה אתה רוצה ליטול את שכרך בעולם הזה לא כן כמו שאתה רוצה אלא כשם שאני עתיד לשלם שכר טוב לאברהם ליצחק וליעקב משום שעשו רצוני כך אני אתן לך שכרך לעתיד לבוא אבל יתהלל הקב"ה שכל החכמה היא שלו הוא ברא כל מעשי בראשית ולא היתה יגיעה לפניו שנאמר (ישעיה נו) הלא ידעת אם לא שמעת אלקי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע וגו'. ואל יתהלל הגבור בגבורתו אפילו כשמשון בן מנוח שמבית מושבו ועד כתפיו היה לו ששים אמה וכיון שמת בטלה גבורתו והלך לו מן העולם אבל יתהלל הקב"ה ית"ש שכל הגבורה היא שלו שנאמר (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל. אל יתהלל עשיר בעשרו אפי' כאחאב בן עמרי מלך ישראל. אמרו עליו על אחאב מלך ישראל שהיו לו שבעים בנים. ובנה לכ"א ואחד פלטין של שן וכיון שמת בטל מלכותו ובטל עשרו אבל יתהלל הקב"ה ית"ש שכל העושר שלו הוא שנאמר (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות ובמה יתהלל האדם בעוה"ז בכתרה של תורה שהיא נותנת לאדם עושר וכבוד בעוה"ז והיא נותנת לאדם חיים ארוכים בעוה"ז ובעוה"ב שנאמר (משלי ג׳:ט״ז) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד ובזכות התורה זוכה האדם שנותנין בו כח שלא יתבטל לעולם שנאמר (ישעיה מ לא) וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו

וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה וְגוֹ'. שֶׁלֹּא יַטְעֶךָ יִצְרְךָ שֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. מִי הָיָה מַקְרִיב לוֹ קָרְבָּנוֹת עַד שֶׁלֹּא הָיוּ יִשְׂרָאֵל. אָמַר דָּוִד, כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַה' (תהלים פט, ז), מִי הָיָה מַקְרִיב לוֹ קָרְבָּנוֹת. אָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי, מִי כְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מְפַרְנֵס יְתוֹמִים וּמַשְׂבִּיעַ רְעֵבִים. וְאֵין הַלָּשׁוֹן הַזֶּה יַעֲרֹךְ אֶלָּא לְשׁוֹן פַּרְנָסָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ (ויקרא כד, ח). דָּבָר אַחֵר, כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ, מִי כַּיּוֹצֵא בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מֵאִיר עֵינֵי חֲשֵׁכִים. וְאֵין לְשׁוֹן עֵרֶךְ אֶלָּא לְשׁוֹן אוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל הַמְּנוֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ (שם פסוק ד). דָּבָר אַחֵר, כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַה', מִי כַּיּוֹצֵא בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁמַּלְבִּישׁ עֲרוּמִים. וְאֵין הַלָּשׁוֹן הַזֶּה אֶלָּא לְשׁוֹן כְּסוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ (שופטים יז, י). דָּבָר אַחֵר, כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַה'. אֵין הַלָּשׁוֹן הַזֶּה אֶלָּא לְשׁוֹן מִלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה (בראשית יד, ח), לְלַמֶּדְךָ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִלְחַמְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר, כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַה'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם יַטְעֶךָ יִצְרְךָ לוֹמַר לְךָ, מִי הָיָה מַקְרִיב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם, אֱמֹר לוֹ: וַהֲרֵי מֹשֶׁה עָלָה לָרָקִיעַ וְעָשָׂה שָׁם מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם, יֹאמַר לְךָ, אִם הָיוּ מַקְרִיבִין לְפָנָיו. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהוּא הָיָה לָמוּד לֶאֱכֹל. וּמִשֶּׁעָלָה אֶצְלִי, רָאָה שֶׁאֵין לְפָנַי אֲכִילָה, וְאַף הוּא לֹא אָכַל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי שָׁם עִם ה' וְגוֹ' (שמות ד, כח). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אִם בָּא יִצְרְךָ לוֹמַר לְךָ, אִלּוּלֵי שֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, לֹא הָיָה אוֹמֵר שֶׁאַקְרִיב וַאֲנַסֵּךְ לוֹ. מַה כְּתִיב: עוֹלַת תָּמִיד הָעֲשׂוּיָה בְּהַר סִינַי (במדבר כח, ו). וְכִי בְּהַר סִינַי הִקְרִיבוּ קָרְבָּן. אֶלָּא, הֲרֵי מֹשֶׁה שֶׁעָלָה לְהַר סִינַי, יֹאמַר לְךָ, אִם יֵשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְלָמָּה הִטְרַחְתִּי עָלֶיךָ וְאָמַרְתִּי לְךָ עוֹלַת תָּמִיד שֶׁתְּהֵא מַקְרִיב, אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְזַכּוֹתְךָ. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, גִּבּוֹר שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר וְהָיָה צָמֵא וְהָלַךְ לִשְׁתּוֹת מַיִם, כַּמָּה יִשְׁתֶּה. בְּכַפָּיו, כַּמָּה יִשְׁתֶּה. עֲשָׂרָה כַּפִּים, שֵׁשׁ כַּפִּים, אַרְבַּע כַּפִּים. פָּחוֹת מִשְּׁתַּיִם אֵינוֹ שׁוֹתֶה. וְכָל הַמַּיִם שֶׁבָּעוֹלָם מְלֹא שַׁעֲלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי מָדַד בְּשַׁעֲלוֹ מַיִם (ישעיה מ, יב). לְהוֹדִיעֲךָ, שֶׁאֵין לְפָנָיו אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה. לָמָּה אָמַר שֶׁתַּקְרִיב קָרְבָּן לְפָנָיו, אֶלָּא לְזַכּוֹתְךָ. הֱוֵי, שׁוֹר אוֹ כֶּשֶׂב אוֹ עֵז וְגוֹ'. וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה וְגוֹ', זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי מִקְרֶה בְּנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וְגוֹ' (קהלת ג, יט). בֹּא וּרְאֵה, כְּתִיב בָּאָדָם, לֹא תִּלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז (דברים כב, יא). וּכְתִיב בַּבְּהֵמָה, לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּו (שם פסוק י). מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל (קהלת ט, ג), מָה אָדָם מְקַבֵּל טֻמְאָה, אַף בְּהֵמָה מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. בָּאָדָם כְּתִיב: הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא (במדבר יט, יא). וּבַבְּהֵמָה, הַנּוֹגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעֶרֶב (ויקרא יא, לט). כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה (קהלת ג, יט), בָּאָדָם כְּתִיב: וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה (ויקרא כ, טז). וּבַבְּהֵמָה כְּתִיב: וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ (שם פסוק טו). וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל (קהלת ג, יט), מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיּוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ (שם פסוק כא). רוּחַ הָאָדָם, לְפִי שֶׁנִּתְּנָה מִלְּמַעְלָה, כְּתִיב בֵּיהּ עֲלִיָּה. וְשֶׁל בְּהֵמָה, לְפִי שֶׁנִּתְּנָה מִלְּמַטָּה, לְפִיכָךְ כְּתִיב בֵּיהּ יְרִידָה. וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן (שם פסוק יט). מַהוּ אָיִן. שֶׁהוּא מְדַבֵּר, וְהִיא אֵינָהּ מְדַבֶּרֶת. וְעוֹד, יֵשׁ בָּאָדָם דֵּעָה, וּבַבְּהֵמָה אֵין בָּהּ דַּעַת. וְהָאָדָם יוֹדֵעַ בֵּין טוֹב לָרָע, וְהַבְּהֵמָה אֵינָהּ יוֹדַעַת כְּלוּם. וְעוֹד, הָאָדָם נוֹטֵל שָׂכָר עַל מַעֲשָׂיו, וְהַבְּהֵמָה אֵינָהּ נוֹטֶלֶת שָׂכָר עַל מַעֲשֶׂיהָ. הָאָדָם מֵת, מְטַפְּלִין בּוֹ וְנִקְבָּר, וְהַבְּהֵמָה אֵינָהּ נִקְבֶּרֶת. הֱוֵי, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן. מַה כְּתִיב בָּאָדָם, אִשָּׁה כִּי תַּזְרִיעַ וְיָלְדָה וְגוֹ', וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל (ויקרא יב, ב-ג). וּבַבְּהֵמָה, שׁוֹר אוֹ כֶּשֶׂב אוֹ עֵז וְגוֹ' וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה.

כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה. על משמעו של פסוק שאלו מתים. ס"א כי מקרה בני האדם אלו ישראל שנ' בהם אדם אתם. ומקרה הבהמה אלו האומות שנ' ובהמה רבה. אמ"ר אבין כשם שעמדו נביאים על ישראל כך עמדו על אומות העולם. ר' יצחק אמר כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה. האדם בחר בו הקב"ה וביום השמיני ימול כשר ערלתו. והבהמה מיום השמיני והלאה ירצה. ומקרה אחד לכל שנ' בו כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. ומותר האדם מן הבהמה אין זה הבל פה המדבר בו והוא אין, דבר שאין בו תפישה כי הכל הבל. הכל ספים וכלים.