Chasidut על קהלת 3:19

בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (במדבר ח ב). הנה טרם נבוא אל ביאור הענין, נקדים לפרש החרוז שאנו אומרים בשבת (זמר אל אדון) מלאים זיו ומפיקים נוגה נאה זיום בכל העולם, שמחים בצאתם וששים בבואם עושים באימה רצון קונם. גם לפרש הפסוק (קהלת א' ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. ולהבין מאמרם (ב"ב ט"ז ע"ב) מרגליות טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו, כל חולה הרואה אותה מיד נתרפא, וכשנפטר תלאה הקב"ה בגלגל חמה. וכבר כתבנו על זה ביאור נחמד בפרשת וירא (על הפסוק (בראשית יח א) כחום היום) ובפרשת צו (בהפטורה לשבת הגדול), עיין שם. ועתה נאמר כעין זה באופן אחר, על פי מ"ש היערות דבש (חלק א' דף כ"ט ול') ותורף דבריו, על מה שהקשו איך השמש וכוכבי השמים ירוצו להאיר הכדור הארציי החומרי והקטן. והענין הוא כי מרוצתם לקנות שלמות נפשם ושפעת אלקית כי זהו מרוצתם ועבודתם, כי הם בעלי שכל ומדע כאשר הוכיח שם, עיין שם. ואמנם עוד הקשו הפלוסופים, הלא נודע כי יש להם שני תנועות, אחד ממזרח למערב שהיא תנועה היומית, ואחד ממערב למזרח תנועה הפכיית, למה ומה טעם יש בו. עוד נלאו להבין איך אפשרי שיש בפעם אחת שני תנועות הפכיות ומתנגדות זה את זה. והעלו בזה כי הכוכב בתוך הגלגל, והגלגלים חוזרים מעת לעת כל הכדור הארציי על פי גלגל היומי, והכוכב שהוא בתוך הגלגל מקיף עמו ממילא ממזרח למערב כל העולם מעת לעת, אבל הכוכב בעצמו חוזר בתוך הגלגל שהוא בו תנועה עצמית ממערב למזרח, וסובב והולך בתנועתו הלבנה בכ"ז ימים כל עולם, והחמה בשס"ה ימים, ואם כן יתכנו שני התנועות. ובזה יתכנו דברי חכמי ישראל שאמרו (פסחים צ"ד ע"ב עיין שם) כוכב חוזר וגלגל קבוע, דהיינו הכוכב בתנועתו העצמית, וגם דברי חכמי אומות העולם שאמרו גלגל חוזר וכוכב קבוע, דהיינו בתנועה היומית. וזה שאמרו והודו חכמי ישראל וכו', ולא אמרו וחזרו, כי שניהם אמת ולכך הודו שבבחינה אחת אמת בשפתם. ובזה יובן הטעם לתנועה ההפכית, כי כבר אמרו רז"ל (סנהדרין צ"א ע"ב) חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב כדי ליתן שלום לקונה, שנאמר (נחמיה ט ו) וצבא השמים לך משתחוים, ועיין מהרש"א שהקשה מתנועה הפכית, דהא החמה וכל הכוכבים הולכים גם כן ממערב למזרח. אבל דע כי מ"ש ששלימות החמה והכוכבים בסיבוב התנועה, היא בשביל כך שהשכינה במערב ששם אורה מבהיק ומשפיע, ולכך הגלגל סובב את הכוכבים ממזרח למערב להתקרב למקום השכינה ולקבל שפעה, ובבואה לשם אי אפשר להמתין ולנוח שם לגודל אור המבהיק, לכך חוזרים והולכים משום כדכתיב (יחזקאל א יד) והחיות רצוא ושוב, וכמו כן הגלגלים הולכים לנוכח המערב וחוזרים וסובבים. ואמנם כשהגלגל מוליך הכוכב שבו לנוכח פני ה' לקבל השפעתו, הכוכב ההוא נחרד מפחד ה' והולך לאחוריו ליראת אש ה', על דרך משל אם מוליכין אדם בעגלה נוכח פני המלך, האדם שהוא בהעגלה נחרד מאימת המלך, והוא עומד בראש עגלה והולך לאחוריו עד סוף העגלה, והעגלה מוליכו בעל כרחו. וכן הדבר ממש בענין הגלגל והכוכב, וזהו סיבת שתי התנועות, תנועות הגלגל ותנועות הכוכבים, עד כאן דברי היערות דבש. ויוצא לנו מזה כי תנועה היומית היא מחמת אהבה, ותנועה ההפכית היא מצד היראה. והיינו מרגליות טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו, כי אברהם היה לו דחילא ורחימא, כמ"ש (בראשית כב יב) כי ירא אלקים אתה, ונאמר (ישעיה מא ח) זרע אברהם אוהבי, ולא נאמר אהובו, והבן. וכל חולה, ר"ל דמאן דלית ליה דחילא ורחימא הוא חולה הנפש, כמ"ש בעקרים דגילה הבא מרעדה נצמח מכח שמרגיש הנפש בבריאתה, עד כאן דבריו. אלמא דהעדר הוא חולה והבן, הרואה אותה, ר"ל שעובד בדחילו ורחימו מיד נתרפא, וכן הוא דברי הזוהר (תיקו"ז י כ"ה ע"ב) כל דלית ביה דחילו ורחימו, לא פרחת לעילא. והן הן דברי הגמרא (שבת ס"ג ע"א) למיימינים בה אורך ימים, ולמשמאילים בה עושר וכבוד (משלי ג טז) ודוק, וכן יש לפרש הפסוק (בתהילים ל"א כ') מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, דהיינו יראך באמת דהיינו מיימינים בה, לם רב טוב צפון עין לא ראתה, אבל פעולת דהיינו שכבר פעלת להם בעולם הזה, היא לחוסים בך נגד בני אדם ולא לשם שמים, והיינו משמאילים בה, והבן. והיינו יראוך עם שמש (תהלים עב ה), ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה' לא), דתרווייהו ישנן בהשמש. והיינו תלאה בגלגל חמה, והבן. והיינו מה יתרון לאדם וגו', כי אם לית ביה דחילו ורחימו לא פרחת לעילא ואינו רק בעולם הזה, דמותר אדם מן הבהמה אין בזה כי הכל הבל (קהלת ג יט), על כן כל היתרון לאדם בא ממה שיעמול תחת השמש, היינו בדחילו ורחימו דוגמת השמש.

וזהו ענין המיתה שבקדושה, ונקרא מיתה אשר בתיבה זו יש אותיות י"ה ויש אותיות מת, מורה על האמור שענין מיתה זו היא הסתלקותו לי"ה מקור החיות, משא"כ הס"א נקרא מות יש בו אותיות מת ואות ו' כי יניקתם ו' שבשם ואין להם יניקה סביבות אותיות י"ה כלל כי במקום השכל והבינה אין רע כלל וכמש"ל. ולטעם זה רישיה דעשו טמון בעיטפא דיצחק (תרגום יונתן בראשית נ', יג) כי אין ראש להס"א ולכן זה שבקדושה נקרא מיתה וזה שבס"א נקרא מות כי את זה לעומת זה כו' ויש בצד מה קצת דמיון כקוף בפני אדם, וכך הוא גם בענין זה, כי כמות הרשע ימות הצדיק (קהלת ג, יט) ודומה מיתתן בצד מה שנתבטלו הרגשי הגוף וחושיו, אבל רחוק זה מזה הרחק מאד, כי זה נקרא מיתה, וזה החיות האמתי כמשארז"ל (ברכות י"ח.) צדיקים במיתתן קרוים חיים, כי מיתתן הוא שנתעלו למקור החיים, וזה נקרא מות שמיתתו מצד הס"א והבן. ולפי שהיראה היא ממדה אשר רגליה יורדות מות, והיה חשש שיהיה המיתה מצד מקום המות, לכן הושם גבול וכאמור. משא"כ המדות העליונות אשר התחלתן מדת האהבה הנמשכת מחסד אשר אין שם מקום המות רק סביב לבד לכן לא הושם גבול זה.

והרב בעל העיקרים כתב טעם אחר על שנברא יחידי ע"ש במאמר ג' פ"ב אחר שביאר ששלימות הבעלי חיים נמצא בהם מיד בעת מציאותם, ושלימות האדם איננו כך, כי בעת מציאותו אין שלימותו בו רק בכח וצריך הוא להוציאו תמיד בפועל (הבאתי דבריו לעיל בפסוק וירא אלהים את כל אשר עשה כו'), כתב אח"כ ז"ל: ולרמוז על ההבדל שיש בין יצירת האדם ליצירת הבעלי חיים בענין שלימותם תמצא כי ביצירת הבעלי חיים הזכיר הכתוב למינה למינהו להורות כי כל תכליתו הוא רק קיום המין שזה שלימות מציאותם וזה התכלית שוה בכל המינים בזכר ובנקבה כי אין יתרון בתכלית הזה לזכר על הנקבה, אבל האדם שאין הכונה ביצירתו קיום המין בלבד אלא קיום האיש (שנפשו נצחית) לא נאמר ביצירתו למינהו ולא נבראת הנקבה עמו מיד, כי כיון שהכוונה היה ביצירתו קיום האיש, אין הנקבה שוה בזה אל הזכר, אלא נבראת לעזור לו כדי שיגיע אל שלימותו שבעבורו נברא והשלימות בו בעת היצירה בכח וצריך להוציאו בפועל, ומחמת שכל דבר שהוא בכח הוא כאלו ממוצע בין המציאות וההעדר קראו הכתוב אין וכמ"ש (קהלת ג, יט) ומותר האדם מן הבהמה אין, כי אלו היה כוונתו שאין מותר כלל לאדם על הבהמה היה אומר אין מותר לאדם על הבהמה, אבל באומרו לשון זה מורה שיש לו מותר רק שהמותר הוא כמו אין לפי שאינו רק בכח וצריך האדם להוציאו בפועל, משא"כ בבהמה אין בה דבר בכח שתצטרך להוציאו לפועל וזה יתרונו של האדם עכ"ד. וכללות דבריו שמהיותנו רואין שעשה ה' את האדם יחידי מורה היות עיקר בריאתו לעבוד ה', ולזאת הנקבה טפילה אליו ולא נבראת רק שעל ידה יוציא תכליתו לפועל וכמשארז"ל (יבמות ס"ג.) דיין שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא.