הלכה על קהלת 6:2

'יש רעה חולה". וכי יש רעה דהיא חולה, ויש רעה דלאו היא חולה? אלא ודאי יש רעה חולה, דתנינן: מסטרא דשמאלא נפקא כמה גרדיני נימוסין דבקען באוירא (ששנינו: מצד השמאל יוצאים כמה כחות הנהגת הדין שבוקעים באויר), וכד בעין למפק, אזלין ואשתאבין בנוקבא דתהומא רבא (וכשהם רוצים לצאת, הולכים ונשאבים בנקב התהום הגדול (ששם מקומם)), לבתר נפקין ומתחברין כחדא ובקעין אוירין ושאטין בעלמא ומתקרבין לגביהו דבני נשא וכל חד אקרי רעה, כמה דאת אמר (אחרי כן יוצאים ומתחברים כאחד, ובוקעים אוירים, ומשוטטים בעולם, ומתקרבים אצל בני האדם, וכל אחד נקרא רעה כמו שאתה אומר) (תהלים צ"א י,): "לא תאנה אליך רעה". מאי "לא תאנה"? בגין דאתיא בתסקופא [הינו, בעלילות דברים] על בני נשא. חולה, אמאי היא חולה? כד שריא האי על בני נשא עביד לון קמצנין מממונהון (מפני שהיא באה בעלילה על בני האדם. חולה, למה היא (נקראת) חולה? כאשר שורה זאת על בני אדם, היא עושה אותם קמצנים מממונם). אתין גבאי צדקה גבה, היא מחאת בידה. אמרה לה: לא תפוק מדידך. אתין מסכני, היא מחאת בידה. אתי הוא למיכל מממונה, מחאת בידה בגין לנטרא לה לאחרא (באים גבאי צדקה אצלו, היא מוחה בידו, אומרת לו: לא תוציא משלך. באים עניים, היא מוחה בידו. בא לאכל מממונו, היא מוחה בידו בעבור לשמר אותו לאחרים). ומן יומא דשריא עלה דבר נש הוא חולה כהאי שכיב מרע דלא אכיל ולא שתי. ועל דא היא רעה חולה. ושלמה מלכא צוח בחכמתא (ומן היום שהיא שורה על בן האדם, הוא חולה כחולה הזה, שאינו אוכל, ואינו שותה, ועל זה היא רעה חולה. ושלמה המלך צעק בחכמה) ואמר (קהלת ו' ב'): "איש אשר יתן לו האלהים עשר ונכסים וכבוד ולא ישליטנו האלהים לאכל ממנו וכו'"; דבגין דהוא הימנה לההיא רעה ואחדי בה דשא בריך הוא לא שלטה עלה לאתבראה תחותה על דהוא אתרעי ואחדי בה [הינו, דבשביל דבתחלה כשבאה אליו הרעה בעלילות דברים לפתותו שיהיה רע לחברו, ולא ייטיב עמו, הוטב אליו הדבר ואחז בדרך זו וקבלו, על כן אין הקדוש ברוך הוא משליטו אחר כך על הכח ההוא לשברו]. וכל אורחה כשכיב מרע דלא אכיל ולא שתי ולא קריב לממונה ולא אפיק מנה ונטיר לה, עד דהוא יפוק מעלמא (כי מפני שהאמינה לאותה רעה ואחז בה, הקדוש ברוך הוא אינו משליטו עליה לשברה תחתיו, מפני שהוא התרצה ואחז בה. וכל דרכו (התנהגותו) כחולה שאינו אוכל, ואינו שותה, ואינו קרב לממונו, ואינו מוציא ממנו ושומר אותו עד שיצא מן העולם), ומיתי אחרא ויטל לה דהוא בעליו. ושלמה מלכא צוח ואמר (ומביא אחר ויקח אותו שהוא בעליו, ושלמה המלך צעק ואמר) (שם ה' י"ב): "עשר שמור לבעליו לרעתו". מאן בעליו? דא אחרא דירית לה (מי הוא בעליו? זה האחר שיורש אותו). ולמה זכי האי אחרא למהוי בעליו דההיא עותרא? בגין דהאי הימין להאי רעה ואתרעי בה, בגין כך האי אחרא, דלא אתדבק בההיא רעה, זכי למהוי בעליו דההיא עותרא, הדא הוא דכתיב (ומדוע זוכה זה האחר להיות בעליו של העשר ההוא? מפני שהעשר ההוא שזה האמין לזאת הרעה והתרצה בה, מפני כן, זה האחר שלא התדבק ברעה ההיא זוכה להיות בעליו של העשר ההוא, זה מה שכתוב): "לרעתו" וכו',