הלכה על קהלת 7:9

כעס בחיק כסילים ינוח (קהלת ז ט) הכעס רע מאד ועל כן צריך להתרחק ממנו עד קצה האחרון וילמד כל אדם לעצמו כל שעה ושעה שלא יכעוס כלל ואפי' על דבר שראוי לכעוס עליו ואם רוצה להטיל אימה בתוך ביתו או על הציבור אם הוא פרנס יראה בפניהם שהוא כועס ותהיה דעתו מיושבת עליו בינו לבין עצמו כאדם שהוא מראה פנים של כעס ובלבו אינו כועס כי הכעס מביא לכלל טעות ואמרו חכמים כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ובעלי כעס חייהם אינם חיים וגם מתים קודם זמנם וכן הוא אומר כי לאויל יהרג כעס לפיכך נאה מאד להתרחק מן הכעס ולהנהיג בעצמו שלא ירגיש אף בדברי המכעיסו וזו היא דרך הטובה רגזן לא עלה בידו כי אם רגזנותו וגורם להוציא מפיו דברים שלא כהוגן אף כלפי מעלה ועזיבת הכעס מביאתו לכנוס בדרך הענוה צא ולמד מהלל הזקן שלא היה כמותו אדם עניו מעולם וענותנותו גרם להכניס ג' גרים תחת כנפי השכינה ואל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו פן יאכילוהו עבדיו דבר איסור כאשר לא יהיה המאכל מתוקן או כמה עניינים מיראתו ילכו ויקנו דבר איסור וזה לא ידע וכל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף בא לידי ג' עבירות גילוי עריות וחילול שבת ושפיכות דמים תשמש אשתו נדה מיראתו תבשל לו תבשיל בשבת או אם היה רגיל לנר בחדר משכבו להדליק אותה שם מבעוד יום ושכחה לשומה שם תדליק מפני אימתו בשבת או תברח אשתו או אחד מבניו בלילה בחשיכה ויפלו באחד מן הפחתים הרי זה שפיכות דמים וכן פרנס אל יטיל אימה על הציבור שלא לשם שמים וירדה וינגוש ויכוף אותם בחזקה לכבוד עצמו כדי שיהיו יראים ופוחדים ממנו וכמה עונשם גדול כי הם נמנים עם המינים והמשומדים והמסורים מוסרי ממון חבריהם בידי גוים וכל שכן גופם והאפיקורוסים מבזים תלמידי חכמים ושכפרו בתחיית המתים והפורש מדרכי צבור אע"פ שלא חטא אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ואינו נכנס ביניהם בצרתם ולא מתענה בתעניתם שלא מחמת אונס וחולי אלא הולך בדרכיו כא' מן גויי הארץ וכאלו לא היה מהם ושנתנו חתיתם בארץ החיים אלו שמטילין אימה על הצבור שלא לשם שמים יורדים לבאר שחת ואינם יוצאים משם לעולם וגיהנם כלה והם אינם כלין שנאמר (תהלים מט טו) וצורם לבלות שאול אלא אש יוצא מעצמותיהם ונשרפים:

ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדבריו הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד, שיהיה בשתיקתו כמודה על החרופין. ובאמת, לא תצוה התורה להיות האדם כאבן, שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל כל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים. ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה כי כעס בחיק כסילים ינוח (קהלת ז ט). וינצל עצמו אל השומעים מחרופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם. ויש לנו ללמד דבר זה שמתר לנו לענות כסיל לפי הדומה מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהרגו (שמות כב א), שאין ספק שלא נתחיב האדם לסבל הנזקים מיד חבירו, כי יש לו רשות להנצל מידו וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו. ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין זה יותר מדאי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה (שבת פח, ב) הנעלבין ואינם עולבים, שומעין חרפתם ואינם משיבין עליהם הכתוב אומר (שופטים ה לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.