הלכה על שמות 20:11

ושם עוד (בראשית ב׳:ט״ו) ויניחהו בגן עדן נתן לו הקב"ה לאדם הראשון מצות שבת כתיב הכא ויניחהו וכתיב התם וינח ביום השביעי. לעבדה ששת ימים תעבוד ולשמרה שמור, עד כאן בב"ר, ותמצא במסכת (פסחים פרק י דף ק) שאמר מפסיקים לקדוש ואין מפסיקים להבדלה, פי' מפסיק אדם סעודתו ערב שבת ויברך ברכת המזון של חול ואח"כ מקדש זהו מפסיקים אבל אם היה אוכל בשבת והחשיך היום לא יפסיק סעודתו אלא ישלימנה, ואע"פ שהוא מברך של שבת בחול אין בכך כלום, ואח"כ יבדיל וזהו אין מפסיקין להבדלה. והטעם לפי שראוי לאדם להפסיק סעודתו לכבוד המלך הנכנס כדי להקביל פניו, אבל בשבת אין להפסיק סעודתו מפני הבדלה אלא אוכל והולך כאדם המשאיר את המלך ומעכבו אצלו, ואילו היה מפסיק היה נראה כמגרש את המלך, ודומה לזה מה שדרשו רז"ל במכילתא זכור ושמור זכרהו בכניסתו שתקבלהו עליך קודם שקיעת החמה כדי שיהא הכל מתוקן, ושמור שמרהו ביציאתו כאדם המשמר את המלך או אוהבו שהוא עמו ואינו רוצה שילך מאתו כל זמן שיוכל לעכבו ע"כ:

משרשי מצוה זו. שנזכר ונדע שהעולם מחדש לא קדמון, כמו שכתוב בפרוש במצות שבת (שם כ יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי. על כן לזכר הדבר ראוי שננוח במקום אחד, כלומר שלא נלך בדרך רחוק רק דרך טיול וענג. ובהליכת שנים עשר מילין אין בו טרח רב.

משרשי מצוה זו, כדי שנתעורר מתוך מעשה זה לזכר גדלת היום ונקבע בלבבנו אמונת חדוש העולם (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ועל כן נתחיבנו לעשות המעשה עם היין, לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה (ברכות לה, ב) שהוא סועד ומשמח. וכבר אמרתי לך, כי לפי התעוררות האדם ומעשהו, יתפעל אל הדברים לעולם. ומזה השרש אמרו בגמרא ז''ל (פסחים קו, ב) שאם הפת חביב על האדם יותר, שיקדש על הפת, כי אז מתעורר טבעו יותר למה שהוא תאב, ואף על פי שביציאת היום לא אמרו כן, אלא שחיבו להבדיל ביין, על כל פנים, גם בזה צדקו, כי הם זכרונם לברכה, גם התורה השלמה, יבחרו לעולם ברב. ובאמת, כי רב העולם יתאוו אל השתיה במוצאי שבת יותר מן האכילה, לפי שכבר קבעו סעודה גדולה ביום לכבוד השבת. ואין צרך לתת טעם על חייבם אותנו שיהיה בכוס רביעית, דפחות מזה השעור אינו ראוי ולא תעורר לב אדם עליו. ואשר חייבונו (ברכות נא, א) בהדחת הכוס, ושלא לטעם כלום עד שיקדש (פסחים קה, א) ושיקדש (שם קא, א) במקום סעדה כל זה ענפי שרש התעוררות שאמרתי.