הלכה על שמות 20:9

ושם עוד (בראשית ב׳:ט״ו) ויניחהו בגן עדן נתן לו הקב"ה לאדם הראשון מצות שבת כתיב הכא ויניחהו וכתיב התם וינח ביום השביעי. לעבדה ששת ימים תעבוד ולשמרה שמור, עד כאן בב"ר, ותמצא במסכת (פסחים פרק י דף ק) שאמר מפסיקים לקדוש ואין מפסיקים להבדלה, פי' מפסיק אדם סעודתו ערב שבת ויברך ברכת המזון של חול ואח"כ מקדש זהו מפסיקים אבל אם היה אוכל בשבת והחשיך היום לא יפסיק סעודתו אלא ישלימנה, ואע"פ שהוא מברך של שבת בחול אין בכך כלום, ואח"כ יבדיל וזהו אין מפסיקין להבדלה. והטעם לפי שראוי לאדם להפסיק סעודתו לכבוד המלך הנכנס כדי להקביל פניו, אבל בשבת אין להפסיק סעודתו מפני הבדלה אלא אוכל והולך כאדם המשאיר את המלך ומעכבו אצלו, ואילו היה מפסיק היה נראה כמגרש את המלך, ודומה לזה מה שדרשו רז"ל במכילתא זכור ושמור זכרהו בכניסתו שתקבלהו עליך קודם שקיעת החמה כדי שיהא הכל מתוקן, ושמור שמרהו ביציאתו כאדם המשמר את המלך או אוהבו שהוא עמו ואינו רוצה שילך מאתו כל זמן שיוכל לעכבו ע"כ:

מִדִּכְתִיב וְדַבֵּר דָּבָר, לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, דְּדַוְקָא דִּבּוּר אָסוּר. אֲבָל הִרְהוּר, מֻתָּר. וְלָכֵן הִרְהוּר בַּעֲסָקָיו מֻתָּר. וּמִכָּל מָקוֹם מִשּׁוּם עֹנֶג שַׁבָּת, מִצְוָה שֶׁלֹּא יַחְשֹׁב בָּהֶם כְּלָל, וִיהֵא בְּעֵינָיו כְּאִלּוּ כָּל מְלַאכְתּוֹ עֲשׂוּיָה. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתְּךָ, וַהֲרֵי אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כָּל מְלַאכְתּוֹ בְּשָׁבוּעַ אֶחָד. אֶלָּא יִרְאֶה הָאָדָם בְּכָל שַׁבָּת כְּאִלּוּ מְלַאכְתּוֹ עֲשׂוּיָה, וְאֵין לְךָ עֹנֶג גָּדוֹל מִזֶּה (ש"ו). וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹא יְהַרְהֵר בְּדָבָר שֶׁגּוֹרֵם לוֹ טִרְדָּה אוֹ דְאָגָה.

וזה לשון הרמב"ם ריש פרק א' משבת: שביתה בשביעי ממלאכה - מצוַת עשה, שנאמר (שמות כ ט): "וביום השביעי תשבות". וכל העושה בו מלאכה, ביטל מצוַת עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר: "לא תעשה כל מלאכה". ומהו חייב על עשיית מלאכה? אם עשה ברצונו בזדון, חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה, נסקל. ואם עשה בשוגג, חייב חטאת. וכל מקום שנאמר בשבת "פטור", הוא פטור מן התורה, אבל אסור מדרבנן. וכך אמרו חז"ל ריש שבת: כל פטורי דשבת, פטור אבל אסור, לבד מהני תלת וכו', אלא אם כן נאמר "מותר", או "אינו חייב כלום". ובפטור אבל אסור, כשעבר ועשה, מכין אותו מכת מרדות.