Chasidut על שמות 20:9

אלה תולדות נח וגו'. כתיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. רגלך, היינו גמר ותכלית התעלמות והתלבשות כח האדם, שהדעת מתעלם ונסתר, שהרגלים הם היותר רחוקים מהראש, והם כח ההתפשטות שבנפש האדם, שע"י הרגלים יוכל להתפשט למרחוק. ולפי שהרגלים יכולים להוליכו הרחק מאד, עד שיצא חוץ לתחום וישכח את המקום שיצא משם^אכמבואר בתפארת יוסף שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויעקב: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אשר אדם בעבודתו צריך להרגיל עצמו בעבודה על כל אברי פעולותיו, שכל אבריו ירגישו מהקדושה, שאפילו הרגל שהוא רחוק מן המחשבה שבראש, יכניס בו ג"כ קדושה מהמחשבה שבראש, שבהגיעו חוץ לתחום ירגיש הרגל בעצמו שעד פה היה רצונו ית' לילך ולא יותר. וזה אם תשיב משבת רגלך. עיין לקמן פ' ויצא אות א, ג, פ' וישב אות א, ב, פ' ויחי אות ו.. לכן אומר הכתוב, אם תשיב משבת רגלך, היינו שיזכיר עצמו בהגיעו לתחום בקדושת אור השבת, וישיב רגליו מלהתפשט עוד יותר להלאה, ויחזור לההתחלה למקום שיצא משם, שזה רומז מצות שבת, מאחר שמתפשט האדם בכח פעולתו בעיני עוה"ז עד שיוכל לשכוח את מקום ההולדה שלו, שנדמה לו, כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (דברים ח׳:י״ז-י״ח), ישיב ויזכיר עצמו לצמצם כח התפשטותו להכיר שיש בורא ומנהיג בעולם. ואף במקום שהדעת נעלם, יפעול בו כח הקדושה הקבועה בו ע"י עבודתו שהרגל מעצמו ישוב מלצאת חוץ לתחום. ומטעם זה נתן השי"ת את יום השבת אחר ששת ימי המעשה, לרמז שאחר שהרחיב האדם את כח התפשטותו בעיני הרשות של עוה"ז בימות החול, ונטרד דעתו ביותר, כשיגיע יום השביעי ישוב ויצמצם את כח הפעולה שלו להחזיר את הכח להשי"ת. ולא ישתדל בשום פעולת הרשות רק בהשי"ת, שהוא מקור ההולדה שלו והמקום שממנו יצא^בכדאיתא בתפארת יוסף שמיני עצרת ד"ה ביום השמיני [א]: היינו שאדם עובד את כל ששת ימי המעשה, ואחר כך מכיר שתכלית מן ששת ימי המעשה הוא, כי בו שבת אל מכל מלאכתו. כמאמרם ז"ל מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה וכו'. ובשבת מכיר האדם זאת, מאחר שמכיר שכל כח הפעולה הוא ג"כ מן השי"ת, וממילא כיון שמכיר זאת נדמה לו שכל ששת ימי המעשה הם כדבר אגב וכו'. והשי"ת מאיר לאדם שאין שום דבר אגב אצל השי"ת, מאחר שלא יכול לבוא לחיי עולם, רק ע"י ששת ימי המעשה, ממילא אינו נחשב לדבר אגב. וזה ולית שמיני אלא מגו שבעה, היינו שלמי מאיר זאת, רק למי שהולך בהיקף שבעה הזה, היינו שבששת ימי המעשה פעל ועשה כל צרכו, ובשבת הכיר שכל כח הפעולה ג"כ מן השי"ת, ואז מאיר לו השי"ת שאין שום אגב כלל אצל השי"ת., וכדאיתא בזוה"ק (בשלח דף מז:) בביאור הכתוב הנזכר מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא. וענין ההשתדלות בהשי"ת הוא, שיסתכל על השורש והפנימיות שבכל פעולותיו שפעל ועשה בששת ימי המעשה על איזה צורה הם עומדים לפני השי"ת, ואיזה פנים יש למעשיו ולבושיו שבימות החול לעומת רצונו יתברך שהוא מקור כל המעשים. כי שורש כל דברי עניני עוה"ז הוא דברי תורה. ואת ששת ימי המעשה הציב השי"ת בכדי שיכניס האדם הדברי תורה בלבושים, וניתן רשות להאדם שירחיב גבולו להכניס ד"ת בלבושים רחוקים עוד יותר ויתפשט בזה כפי דעתו ורצונו, וכדכתיב (שמות כ׳:ט׳) ששת ימים תעבוד וגו'. ואת יום השביעי הציב השי"ת שישבות האדם מלהלביש עוד הדברי תורה בלבושים, רק יסתכל לפנימיות השורש שהוא דברי תורה מופשט מבלי לבוש, ויבחין את מעשיו איך הם לבושים לרצונו יתברך, ויתבונן עליהם כמו שהם נצבים לפני השי"ת, שהוא מביט עליהם מופשטים מבלי לבוש. כי לפניו יתברך אין הפרש בין לבוש לפנימיות, כי הכל אצלו ד"ת, ולכך אסור להרחיב גבולו ביום השביעי להכניס הד"ת בלבושים ועניני עוה"ז עוד יותר, כי יכניס האור עי"ז בלבוש רחוק ביותר עד שלא יוכר בזה הלבוש אם נמצא בו פנימיות מד"ת, וידמה לו בהחלט כחי ועוצם ידי, עד שלא יוכל לחזור אל מקור ההולדה שלו כלל. ולכן אמר אם תשיב משבת רגלך, שלא יתפשט עצמו יותר בהלבושים רק ישיב למקור השורש מופשט מכל לבוש, וכמו שאמרו בזוה"ק ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא^גמבואר בתפארת יוסף פרשת בהעלותך ד"ה בהעלותך: ביום השבת נתבטל כל פעולות אדם, ואז מראה השי"ת איך שכל כח הפעולה הוא ג"כ מאתו ית', ומי שירצה להעמיק רואה זאת מפורש גם בעוה"ז, איך שאז נתבטל לגמרי פעולת אדם. לקמן פ' ויצא אות ג.:

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיו לכם קדש שבת שבתון לה' (שמות לה ב). בהקדים דיש סמך להשבות איסור מלאכה על ידי עכו"ם, על פי הילקוט (תשא רמ"ז שצ"א) הובא בעטרת שלמה פרשת עקב, כתוב אחד אומר ששת ימים תעשה מלאכה, וכתוב אחד אומר (שמות כ ט) ששת ימים תעבוד, אלא כשישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, עיין שם. הרי דהפסוק ששת ימים תעשה וגו' איירי במלאכה על ידי עכו"ם, ועל זה אמר ויום השביעי יהיה לכם קדש, להורות דאפילו על ידי עכו"ם אסור, וזה ברור. ומעתה לפי פירוש הילקוט יש לפרש באופן נאה, כי לעתיד ודאי יהיה מלאכתן נעשית על ידי אחרים, דהפסוק (ישעיה סא ה) ועמדו זרים וגו' קאי על לעתיד, וכן כתיב (ישעיה מט כג) והיו מלכים אומניך וגו'. והנה אמרו רז"ל (שבת קי"ח ע"ב) אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין. ושמעתי טעם לזה, כי אין שבת אלא שביעי מהתחלת ימי המעשה, נמצא אם שמר שבת אחד, אז השני הוא השביעי מהתחלת ימי המעשה. ועל פי זה מבואר ששת ימים תעשה מלאכה, ר"ל שתראו שתעשו מלאכה על ידי אחרים דוקא, ועל ידי מה תבואו לזה, לזה אמר ויום השביעי יהיה לכם קדש, ר"ל שתשמרו יום השביעי דייקא ותקדשו אותו, ואיך יהיה זה, על זה אמר שבת שבתון לה', ר"ל שתשמרו שתי שבתות, אז יהיה השני יום השביעי ותזכו לגאולה ויתקיים הכל כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת תשא לפרש ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וגו' (שמות לא טז), עיין שם).

בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה וגו' (ויקרא כ״ג:כ״ד).
אמר רבי לוי בר לחמא אמר רב חמא בר חנינא כתוב אחד אומר (ויקרא כ״ג:כ״ד) שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר (במדבר כ״ט:א׳) יום תרועה יהיה לכם לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת וכאן ביו"ט שחל להיות בחול וכו' (ר"ה כ"ט:), והענין בזה, כי השי"ת הלביש את אורו בלבושי ומעשה המצות. והאדם הרוצה להשיג אורו של השי"ת ע"י שמקיים את רצונו ית' בפעולת ומעשה המצות, משיג אורו של השי"ת. ובהכרח צריך לילך ע"י פעולות ומעשה המצות, ולא די בכוונה לבד. כי אילו היה די בהכוונה לבד, למה ציוה השי"ת לגמרי את המצות. מזה משמע שבהכוונה לבד לא יכול האדם לבוא אל אורו של השי"ת, רק ע"י מצות מעשיות, ועל ידם משיג אורו של השי"ת. ואז רואה מפורש שאפילו הכח מזה הפעולה הוא ג"כ של השי"ת. ואז נקבע אצלו קדושה בקביעות, שיראה תמיד זאת מפורש לנגד עיניו, שכל כח הפעולה הוא מן השי"ת, וזה הקביעות קדושה שאדם קובע אצלו ע"י שמקיים רצונו ית' בלבושים ובמעשה המצות, זה נקרא תורה כמו שכתיב (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור. והוא ע"י שמקיים את רצונו ית' במעשה המצות משיג אורו של השי"ת בשלימות, ורואה שהשי"ת הוא הפועל מכל הדברים שאפילו הכח מעבודתו, ג"כ הוא מן השי"ת. וזאת הקביעות נקרא תורה. ובעת שבא אדם אל השלימות הזאת, שכבר נקבע אצלו קדושה זאת, אז באמת אין צריך כלל לשום פעולה, כי בהתחלה מוכרח לילך ע"י פעולות ומעשה המצות, אבל כשכבר קבע כל כך קדושה אצלו ע"י שקיים את רצונו ית', ויש לו הכרה שכל כח פעולותיו הוא מן השי"ת שזה נקרא תורה, אז אין צריך כלל לשום פעולה וכמו שאיתא בש"ס (סוטה כ"א.) מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא וכו' תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא, והיינו כי מצוה הוא רק בעידנא דעסיק בה אז רואה אורו של השי"ת אבל תורה נקרא מה שקבע אצלו קדושה בקביעות ע"י המצות, וזה הקביעות יש לו תמיד. והגם שאצל ד"ת מצינו ג"כ (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו, מזה משמע שאפילו ד"ת ג"כ נפסק לפעמים ממנו. זה הוא רק כשאדם מסיח דעתו מהם והולך בתקיפות, מאחר שכבר היה לו הכרה זאת הנקרא תורה, אז אינו צריך כלל לשום עבודה, אזי כתיב התעיף עיניך בו ואיננו. אבל כשאדם אינו מסיח דעתו מהם, אז יש לו בקביעות בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה, וכמו כן מצינו מצות זמניות, כמו אכילת מצה ונטילת לולב. והיינו שהציב השי"ת, שאם אדם ירצה להשיג אורו של השי"ת, ובעשותו את הפעולה הזאת בזה הזמן, אז ישיג אורו של השי"ת שמנחיל השי"ת בזה הזמן. ובזה הזמן אז הוא כד"ת וכמו שאיתא בש"ס (חולין נ"ד:) חביבה מצוה בשעתה וכו', וכמו כן מצוה של תקיעת שופר, וכמו שאמר אזמו"ר זללה"ה שבר"ה נתעורר החסד הראשון של זכור רחמיך ד' וחסדיך כי מעולם המה (תהילים כ״ה:ו׳) ונתעורר אז הרצון הפשוט של השי"ת קודם שהתחיל עוד השתלשלות הבריאה, ולא היה אז שום אתערותא דלתתא. וזה הוא המצוה של תקיעת שופר, שאדם מתיצב עצמו בקול פשוט הנקרא קלא פנימאה, ומכניע א"ע תחת הרצון הזה, ואז מנחיל לו השי"ת את האור הזה. ולזה הוא המצוה של ר"ה בכפופין כמו שאיתא בש"ס (ראש השנה כ"ו:) בר"ה כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי. והיינו שהאדם צריך אז לכפוף את דעתו ולהכניס את עצמו תחת הרצון הפשוט הזה. וזה הוא רק כשחל בחול, שבחול נאמר ששת ימים תעבוד (שמות כ׳:ט׳) שאז הוא הזמן שהאדם הרוצה להשיג אורו של השי"ת מוכרח לילך ע"י עבודה ופעולה כנ"ל. שאני בשבת שעליו נאמר וביום השביעי תשבות (שמות כ״ג:י״ב) וכמו שאנו אומרים ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו. ובשבת בא האדם אל הכרה הזאת, שמכיר שאין לו שום כח פעולה, ואפילו הפעולות שפעל כל ששת ימי המעשה, המה הכל מן השי"ת. ובאמת כשבא אדם אל הכרה הזאת זה נקרא תורה, ואז אין צריך כלל לשום פעולה, כי כבר יש לו קדושה בקביעות כנ"ל ולזה הוא רק זכרון תרועה: