הלכה על שמות 21:33

ואולם האזהרה על זה הוא נכלל תחת לאו שני כמו שאבאר במקומו, ואין שם דבר יתבאר לך בו שלילה מן האזהרה זולת עניני המאמר, אמנם מן המלה לא יתבאר בשום פנים, כי מלת השלילה והאזהרה בעברי מלה אחת והיא מלת לא, ויצטרך אל משכיל שיהיה מבין עניני המאמר והוא ישיג מהרה איזה לאו הוא שלילה ואיזה לאו הוא אזהרה, במה שקדם לנו ביאורו. וכבר רמזו ע"ה על זה הענין וזה במה שמצאנו להם מחלוקת בלאו מן הלאוין אם הוא שלילה או אזהרה, והוא אמרו בחטאת העוף ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל. כי הנה תנא דידן ותנא המדבר בלשון המשנה סברתו שזה אזהרה ולכן אמר אם הבדיל פסול, ויתחייב לפי זה שיהיה זה הלאו מצות לא תעשה הוא כאשר הבדיל פסול כאילו הקריב שאור או דבש, ורבי אלעזר סבר שזה הלאו שלילה לא אזהרה ושאמרו לא יבדיל ירצה בו אינו צריך שיבדיל את הראש אבל שיחתכו על איזה שעור שיהיה ולכן אם הבדיל לפי דעתו כשר, וכן אמרו בגמרא זבחים (דף ס"ה:) אומר היה רבי אלעזר ברבי שמעון שמעתי שמבדילים בחטאת העוף מאי לא יבדיל אינו צריך להבדיל, והקשו על זה ואמרו אלא מעתה גבי בור דכתיב ולא יכסנו הכי נמי דאין צריך לכסות, והיתה התשובה התם דכתיב בעל הבור ישלם מכלל דבעי כסוי. הנה כבר התבאר כי מענין המאמר יקחו ראיה אם הוא שלילה או אזהרה, והתבאר גם כן שאמרו לא יבדיל מצות לא תעשה לפי מה שכתב המשנה, ומהנה התבאר שאמרו בעולת העוף ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל אין ראוי למנותו כי הוא שלילה, ולדברי הכל אם הבדיל כשר כי הוא בעבור שאמר בעולת בהמה ונתח אותה לנתחיה והיה עולה בדעת שעולת העוף כן ואמר שאינו צריך להבדיל אבל ישסעהו לבד, ואם הבדיל כשר כמו שהתבאר במקומו.

וזה הפירוש הזכרתיו כנגד המינים שאינם מאמינים בדברי רבותינו שהשבת מערב עד ערב. ופירוש האמת מה שהעתיקו כי במרה נתנה השבת.¹⁹ ״תניא, עשר מצות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם״ (סנהדרין נו ב). והזכיר הכתוב ״מחר״ ולא אמר ״זה הלילה״, כי דבר הכתוב על ההוה ברוב, כי ביום עושים הכל מלאכה.²⁰ ״משה לא דבר לישראל רק כנגד מנהגם, כאשר הזכרתי לך. כי מנהג ארצות ערלים אינם כמנהג ארץ ישראל במאכלם ובמלבושם ובנינם וענינם. כי אין מנהג שיאפה אדם או יבשל בקיץ ובחורף, ולא לעשות מלאכה רק ביום, על כן אמר ׳מחר׳״ (פירוש שמות טז כה). והנה פירוש ״שבת קדש״ — שישבתו, וככה עשו — ״וישבתו העם ביום השביעי״ (שם טז ל). ובירמיה כתוב ״לקדש את יום השבת לבלתי עשות בה [כל] מלאכה״ (יז כד).²¹ בפירושו לפסוק ״ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו״ (בראשית ב ג), כתב ראב״ע: ״ויקדש אותו — שלא נעשתה בו מלאכה כמו חבריו״. והזכיר ״מחר״ שהוא היום כי דבר על ההוה. כמו ״יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב״ (תהלים קד כג). וכמו ״ובשר בשדה טרפה לא תאכלו״ (שמות כב ל), כי הוא הדין לנטרף בבית.²² ״הזכיר ׳בשדה׳ ההוה יותר, וככה הדין בנטרף גם בתוך העיר. וכמוהו ׳מקרה לילה׳ (דברים כג יא)״ (פירוש שמות כב ל). וככה ״מקרה לילה״ (דברים כג יא); ״ונפל שמה שור או חמור״ (שמות כא לג);²³ ״שור או חמור — או כל בהמה, והזכיר אלה שניהם כי הם נמצאים יותר״ (פירוש הקצר לשמות כא לג). כמו כן כתב ביסוד מורא: ״משפט ׳ונפל שמה שור או חמור׳ (שמות כא לג), דבר בהוה הנמצא יותר, וככה משפט הסוס והפרד והגמל״ (שער ב, פיסקה יא, עמ׳ 101). ורבים בתורה כאלה.

הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וּמֵת אֲפִלּוּ הָיָה הַבּוֹר מָלֵא גִּזּוֹת שֶׁל צֶמֶר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי בַּעַל הַבּוֹר חַיָּב לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא לד) "בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם". וְאֶחָד שׁוֹר וַחֲמוֹר אוֹ שְׁאָר מִינֵי בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף לֹא נֶאֱמַר (שמות כא לג) "שׁוֹר וַחֲמוֹר" אֶלָּא בָּהוֹוֶה: