Quotation_auto על שמות 21:33

וכי יריבון אנשים וגו' למה נאמר לפי שהוא אומר עין תחת עין אבל שבת ורפוי לא שמענו תלמוד לומר וכי יריבון אנשים. אם יקום וגו' בא הכתוב ללמד בו דברים המחוסרין בו. וכי יריבון אנשים אין לי אלא אנשים נשים מנין ר' ישמעאל אומר הואיל וכל הנזיקין שבתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן שעשה בו נשים כאנשים אף פורט אני כל הנזיקין שבתורה לעשות בהן נשים כאנשים. ר' יאשיה אומר [והמית] איש [או] אשה למה נאמר לפי שהוא אומר וכי יפתח איש בור אין לי אלא איש אשה מנין תלמוד לומר איש או אשה בא הכתוב והשוה את האשה לאיש בכל הנזיקין שבתורה. ר' יונתן אומר אינו צריך והלא כבר נאמר בעל הבור ישלם שלם ישלם המבעיר את הבערה הא מה תלמוד לומר איש או אשה לתלמודו הוא בא. והכה איש וגו' לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. באבן או באגרוף מגיד שאבן ואגרוף סימני מיתה הן. אתה אומר לכך בא או אינו בא אלא ללמד שאם הכהו באבן או באגרוף יהא חייב הא בכל דבר יהא פטור, תלמוד לומר אם באבן יד מגיד שאינו חייב עד שיכנו בדבר שהיה בו כדי להמית ואל מקום שיהא כדי להמית. ר' נתן אומר הקיש אבן לאגרוף ואגרוף לאבן מה האבן שיהא כדי להמית אף אגרוף שיהא בו כדי להמית ומה אגרוף בידוע אף אבן בידוע הא אם נתערבה באבנים אחרות הרי זה פטור. ולא ימות ונפל למשכב מגיד שהצהיבה מביאה לידי מיתה. ולא ימות ונפל למשכב הא אם הכהו מכה שיש בה כדי להמית הרי זה פטור מן השבת ומן הרפוי:

אמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו אלמא קסבר חבטו קרקע עולם הוא דאזקא ליה. ושמואל אמר להבלו וכל שכן לחבטו ואם תאמר לחבטו ולא להבלו התורה העידה על הבור אפילו מלא ספוגין של צמר. מאי בינייהו איכא בינייהו דעבד גובה ברשות הרבים. לרב אגובהה לא מחייב לשמואל מיחייב נמי אגובהה. מאי טעמא דרב ונפל שמה שור עד שיפול בחפירה ושמואל אמר ונפל כל דהו משמע. החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב. אחד החופר בור שיח ומערה חריצין ונעיצין. אם כן למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל דבר שיש בו כדי להמית עשרה טפחים. היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור. ואם הוזק בו חייב. בור כריכא. שיח אריך וקטין. מערה מרבעא ומטללא. חריצין לא מטללא ולא רויח מעילאי טפי מתתאי. נעיצין רויח מעילאי טפי מתתאי. תניא רבי יהודה אומר חייב על נזקי כלים בבור. מאי טעמא דרבנן אמר קרא ונפל שמה שור, שור ולא אדם חמור ולא כלים. ורבי יהודה או לרבות את הכלים. ורבנן או מיבעיא ליה לחלק. ורבי יהודה לחלק מונפל דחד משמע. ורבנן ונפל טובא משמע. אימא ונפל כלל, שור או חמור פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא אמרי בעל הבור ישלם חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים. אימא מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא אבל עופות לא. אם כן לכתוב רחמנא חד פרטא. הי נכתוב אי כתב רחמנא שור הוה אמינא קרב על גבי המזבח אין שאין קרב על גבי המזבח לא. ואי כתב רחמנא חמור הוה אמינא קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא. אלא אמר קרא כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים. אי הכי אפילו כלים ועבד ואמה נמי ליחייב. אמר קרא שור ולא אדם חמור ולא כלים. ולרבי יהודה דקא מרבה להו כלים בשלמא שור מיעט בו אדם אלא חמור מאי מיעט ביה אלא אמר רבא חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבדה לדברי הכל קשיא. אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור (כתוב ברמז רפ"א):

תנו רבנן החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים חייב זה בור האמור בתורה דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זה בור האמור בתורה. אמר רבה בבור ברשות הרבים כולי עלמא לא פליגי דמיחייב דכתיב כי יפתח וכי יכרה אם על פותח הוא חייב על כורה לא כל שכן. אלא שעל עסקי פתיחה באה לו ועל עסקי כריה באה לו. לא נחלקו אלא בבור ברשותו, דרבי עקיבא סבר בור ברשותו נמי חייב דכתיב בעל הבור ישלם בור דאית ליה בעלים קאמר רחמנא. ורבי ישמעאל סבר בעל הבור ישלם בעל תקלה הוא דאמר רחמנא. ואלא מאי זה בור האמור בתורה דקאמר רבי עקיבא זה בור שפתח התורה לתשלומין. ורב יוסף אמר בבור ברשות היחיד דכולי עלמא לא פליגי דמיחייב מאי טעמא בעל הבור אמר רחמנא דאית ליה בעלים. לא נחלקו אלא בבור ברשות הרבים דרבי ישמעאל סבר בור ברשות הרבים נמי חייב דכתיב כי יפתח וכי יכרה על עסקי פתיחה באה לו על עסקי כריה באה לו. ורבי עקיבא הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא כי יפתח הוה אמינא פותח הוא דסגי ליה בכסוי אבל כורה אימא לא סגי ליה בכסוי עד דטאים ליה ואי כתב רחמנא כי יכרה הוה אמינא כורה הוא דבעי כסוי משום דעביד (ביה) מעשה אבל פותח דלא עבד מעשה אימא אפילו כסוי נמי לא בעי קא משמע לן. ואלא מאי זה בור האמור בתורה דקאמר רבי ישמעאל זה בור שפתח בו הכתוב תחלה לנזקין. תנו רבנן חפר ופתח ומסר לרבים פטור וכן היה מנהגו של נחוניא חופר שיחין וכשבא דבר לפני חכמים אמרו קיים זה אף הלכה זו. תנו רבנן מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא שעה ראשונה אמר להם שלום שניה אמר להם שלום שלישית אמר להם עלתה אמר לה בתי מי העלך אמרה ליה זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו אמרו ליה נביא אתה אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא אמרתי אפשר דבר שאותו צדיק נצטער בו יכשל בו זרעו, אמר רבי זירא אף על פי כן מת בנו בצמא שנאמר סביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה. תנו רבנן לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים. מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים מצאו חסיד אחד אמר ליה ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך, לגלג עליו. לימים נצרך אותו האיש ומכר את שדהו והיה מהלך בואתו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך. תנו רבנן אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה אחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה ואחר שניהם לנזקין. מאי טעמא דרבנן דכתיב כי יפתח כי יכרה אם על פותח חייב על כורה לא כל שכן אלא להביא כורה אחר כורה שסלק מעשה ראשון. ורבי אמר לך הנך מצרך צריכי כדאמרן ורבנן וכו' אלא היינו טעמא דרבנן אמר קרא כי יכרה איש בור אחד ולא שנים. ורבי ההוא מיבעיא ליה כי יכרה איש בור ולא שור בור ורבנן תרי איש בור כתיבי. ורבי איידי דכתב האי כתב האי. ולרבנן ממאי דלחיובי בתרא דלמא לחיובי קמא. לא סלקא דעתך דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא דקעביד מיתה קא אמר רחמנא, והאי והמת יהיה לו מיבעיא ליה לכדרבא דאמר רבא שור פסולי המוקדשים שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמתה שלו יצא זה שאין מתה שלו. אמרי לאו ממילא שמעת לה דבההיא דקא עבדי מיתה עסקינן: