הלכה על שמות 22:27

אַזְהָרָה שֶׁל מְגַדֵּף מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב כז) "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל". בְּכָל יוֹם וָיוֹם בּוֹדְקִין אֶת הָעֵדִים בְּכִנּוּיִים יַכֶּה יוֹסִי אֶת יוֹסִי. נִגְמַר הַדִּין מוֹצִיאִין אֶת כָּל אָדָם לַחוּץ וְשׁוֹאֲלִים אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּעֵדִים וְאוֹמְרִים לוֹ אֱמֹר מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ בְּפֵרוּשׁ וְהוּא אוֹמֵר וְהַדַּיָּנִים עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם וְקוֹרְעִין וְלֹא מְאַחִין. וְהָעֵד הַשֵּׁנִי אוֹמֵר אַף אֲנִי כְּמוֹתוֹ שָׁמַעְתִּי. וְאִם הָיוּ עֵדִים רַבִּים צָרִיךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן לוֹמַר כָּזֶה שָׁמַעְתִּי:

כָּל הַמְקַלֵּל דַּיָּן מִדַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב כז) "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל". וְכֵן אִם קִלֵּל הַנָּשִׂיא אֶחָד רֹאשׁ סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה אוֹ הַמֶּלֶךְ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב כז) "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר". וְלֹא דַּיָּן וְנָשִׂיא בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַמְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יד) "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ". וְלָמָּה נֶאֱמַר חֵרֵשׁ שֶׁאֲפִלּוּ זֶה שֶׁהוּא אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְלֹא נִצְטַעֵר בִּקְלָלָה זוֹ לוֹקֶה עַל קִלְלָתוֹ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהַמְקַלֵּל אֶת הַקָּטָן הַנִּכְלָם לוֹקֶה (הֲרֵי הוּא כְחֵרֵשׁ):

שלא לקלל דיין או שום אחד מישראל ובו ב סעיפים:
המקלל א' מישראל ואפי' מקלל עצמו (טור) בשם או בכנוי או בא' מהשמו' שקורין העכו"ם להקב"ה אם היה בעדי' והתראה לוקה אחת משום לא תקלל חרש ואם היה דיין לוקה עוד אחרת משום אלהים לא תקלל וארור הוי לשון קללה: