הלכה על שמות 22:28

כְּשֶׁמַּפְרִישִׁין תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר מַפְרִישִׁין אוֹתָן עַל הַסֵּדֶר. כֵּיצַד. מַפְרִישׁ בִּכּוּרִים תְּחִלָּה לַכּל. וְאַחַר כָּךְ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה. וְאַחַר כָּךְ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן. וְאַחַר כָּךְ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אוֹ מַעֲשֵׂר עָנִי. וְהַמַּקְדִּים שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן. אוֹ מַעֲשֵׂר לִתְרוּמָה. אוֹ תְּרוּמָה לְבִכּוּרִים. אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. וּמִנַּיִן שֶׁהוּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב כח) "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר". לֹא תְּאַחֵר דָּבָר שֶׁרָאוּי לְהַקְדִּימוֹ. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה:

שלא להקדים חקי התבואות - שלא נקדים חקי התבואות קצתם על קצתם אלא שנוציאם בסדר. ובאור ענין זה הוא שהחטה כשתודש ותנקה, היא טבל, ופרוש טבל היא תבואה שלא הורמה, והחיוב עלינו בה להוציא ממנה תחלה תרומה גדולה, ומן התורה (קידושין כט ב) אפילו חטה אחת פוטרת הכרי, אבל חכמים אמרו שהוא חלק אחד מחמשים, ואחר כך ממה שנשאר החיוב עלינו להוציא ממנה מעשר והוא נקרא מעשר ראשון. ואחר כך ממה שנשאר יש לנו להוציא מעשר אחר והוא מעשר שני, ותנתן תרומה לכהן, ומעשר ראשון ללוי, ומעשר שני שיאכלוהו בעליו בירושלים. ועל זה הסדר אנו חיבים שנפריש מן התבואה חלקים אלה, ובאה לנו המניעה בזה שלא נקדים (תרומות ג י) מזה מה שראוי לאחר ולא נאחר מה שראוי להקדים, שנאמר (שמות כב כח) מלאתך ודמעך לא תאחר, והוא כאלו אמר ממלאתך ודמעך לא תאחר מה שראוי להקדימו.

היא שצונו לפדות בכור אדם שיתן הדמים לכהן, והוא אמרו בכור בניך תתן לי, ובאר לנו הנתינה הזאת איך תהיה והוא שנפדנו מן הכהן וכאלו הוא כבר זכה בו ונקנהו ממנו בחמש סלעים, הוא אמרו אך פדה תפדה את בכור האדם, והמצוה הזאת היא מצות פדיון הבן. ואין הנשים חייבות בה, אמנם הוא ממצות הבן על האב כמו שהתבאר בקדושין (כ"ט). וכבר התבארו דיני מצוה זו כולם בבכורות. ואין הלוים חייבים בה. (ואלה המשפטים, קרח, הלכות בכורים פי"א):