הלכה על שמות 23:11

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַשְׁמִיט כָּל מַה שֶּׁתּוֹצִיא הָאָרֶץ בַּשְּׁבִיעִית שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יא) "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ". וְכָל הַנּוֹעֵל כַּרְמוֹ אוֹ סָג שָׂדֵהוּ בַּשְּׁבִיעִית בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְכֵן אִם אָסַף כָּל פֵּרוֹתָיו לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. אֶלָּא יַפְקִיר הַכּל וְיַד הַכּל שָׁוִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יא) "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ". וְיֵשׁ לוֹ לְהָבִיא לְתוֹךְ בֵּיתוֹ מְעַט כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבִיאִין מִן הַהֶפְקֵר. חָמֵשׁ כַּדֵּי שֶׁמֶן חֲמִשָּׁה עָשָׂר כַּדֵּי יַיִן. וְאִם הֵבִיא יֶתֶר מִזֶּה מֻתָּר:

ואחר כך התבוננתי, שבאמת אין קץ לעניני החסד שיש בתורה, כי כמה וכמה מצות עשה וכן לאוין שיש בתורה, הכל נובע ממדת חסדו יתברך, כגון: דיני לקט שכחה ופאה, וכן מעשר עני, וכן עניני השמטה, מלבד מה שהוא שבת לה'. עוד כתיב (שמות כ"ג י"א): "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך וגו'". וגם מצות השבת אבדה, שהזהירה התורה לחוס על ממון ישראל, אפילו על שוה פרוטה לטרח על זה ולהשיבה אליו, וכן מצות פריקה וטעינה, וכיוצא בזה הרבה מצות. והכל הוא ^*ונוכל לאמר שכל זה רמוז בפסוק (ירמיה ב' ח'): "הכהנים לא אמרו איה ה' ותפשי התורה לא ידעוני", שהנביא מתאונן על שני דברים: א. שכל כך שכחו קרוב לחרבן, שהשם יתברך משגיח בעולם, עד שאפילו הכהנים המיחדים לעבודתו, ובודאי בדורות הראשונים, הכירו הם השגחת השם יתברך מאד, ובפרט במקדש שראו הנהגת ה' על כל צעד וצעד, כידוע מהנסים שהיו במקדש, גם הם אינם שואלים עתה כלל, איה ה', ומדוע לא מנכר השגחתו. אין זאת רק שדבר זה זז מלבם כל עקר, ולכך הם מחזיקים בעונותיהם. ב. עוד זאת, שאינם מכירים כלל את גדל טובו וחסדו של הקדוש ברוך הוא. שאפילו תופשי התורה, שלומדים תורתו, והיה להם להתבונן ממצותיו וחקיו את כבודו יתברך, שהוא טוב ורחום בלתי שעור, גם כן לא ידעוני הינו שאינם מתבוננים כלל מי אני. שאלו היו מתבוננים, בודאי היו ממהרים לשוב אליו בכל אפן שהוא, והיו סומכין על גדל רחמיו וחסדיו, שבודאי יקבלם. וכמאמר הנביא (שם ד' א'): "אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב"; (שם ג' י"ב), "כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם". מצד טובו וחסדו צונו גם כן להיות לעזר לרעינו בכל מה שנוכל. על כן מנעתי את עצמי מלחשב עוד בפרוש כל המקומות שדברה התורה בהן, והמשכיל יתבונן מכל מה שהערכנו למעלה, כיון שכל כך גדול קדשת מדת החסד, שכל התורה מלאה מזה, כמה יש לו לאדם להחזיק במדה הקדושה הזו, שלא להתרפות ממנה כל הימים אשר הוא חי על האדמה. ולזה כתיב בתורה [שפטים, חמישי (דברים י״ט:ט׳), פסוק ט']: "וללכת בדרכיו כל הימים", דהינו שלא יסתפק במה שעושה חסד פעם אחת בחדש, או בשבוע, וכאשר נבאר אם ירצה ה' בחלק ב' פרק י"ב.

מצות שמטת קרקעות - להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית שהיא נקראת מפני המעשה הזה שנתחיבנו בה שנת השמטה, ויזכה בפרותיה כל הרוצה לזכות, שנאמר (שמות כג יא) והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך. ולשון מכילתא והלא הכרם והזית בכלל היה, כלומר שראש הפסוק שאמר תשמטנה ונטשתה יכלל כל מה שיצמח בארץ, בין פרות אילן או פרות אדמה, ולמה פרט הכתוב שני אלה? להקיש לכרם שאר מיני אילן, ללמד שכמו שיש בכרם עשה ולא תעשה, שהרי בפרוש נכתב עליו (ויקרא כה ה) ואת ענבי נזירך לא תבצר, כמו כן כל שאר האילן יש בהן עשה ולא תעשה. ולפיכך פרט כרם וזית, ללמד על ענין זה, כי כונת הכתוב דלאו דוקא כרם וזית לבד, אלא הוא הדין לכל שאר פרות האילן, אלא שהזכיר אחד מהם והוא מלמד לכלן שזה מן המדות שהתורה נדרשת בהם. ומצוה זו שהיא להפקיר כל פרותיה והמצוה האחרת שצונו האל לשבת בה, כמו שכתוב בכי תשא (שמות לד כא) בחריש ובקציר תשבת, קשר אחד להן.