Responsa על שמות 23:11

וראיה ברורה לסברתנו ממכילתא דר' שמעון בן יוחאי (אשר מצאתי בכ"י מדרש הגדול שהובא מארץ תימן וישנו בבית עקד הספרים אשר למלך יר"ה) וז"ל שם בפ' יתרו אתה ובנך ובתך יכול בנו ובתו הגדולים כשהוא אומר אתה הרי בנו ובתו הגדולים אמורין מה ת"ל בנך ובתך אלו בנו ובתו קטנים שלא יאמר לבנו קטן הכנס לי כלי זה מן השוק הכנס לי כלכלה זה מן השוק קטנים הבאין לכבות אין שומעין להן שאף הן נצטוו על השביתה יכול יחזור אחריהן שלא ישברו חרסים שלא ינתזו צרורות ת"ל אתה מה אתה מדעת עצמך מלאכת עצמך אף הן מדעת עצמן מלאכת עצמן ע"כ המכילתא דרשב"י. ואיתא במדרש הגדול בפ' ואתחנן גבי בהמה כה"ג, וגם זה כנראה מהלשון ומהסגנון הוא ממכילתא דרשב"י וז"ל שם וכל בהמתך למה אני צריך אם ללמדך שלא יעשה בה מלאכה הלא כבר נאמר לא תעשה כל מלאכה ומה ת"ל וכל בהמתך שלא ישכיר אדם בהמתו לגוי יכול ירכין לה יתר (נ"ל פירושו ע"ש ויתרם תאכל חית השדה) ויאחז לה עשבים ת"ל [לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך יכול לא יניחנה תולשת לא יניחנה עוקרת ת"ל] אתה מה אתה מדעת עצמך מלאכת עצמך אף היא מדעת עצמה מלאכת עצמה, ע"כ. מה שהסגרתי בחצאי מרובע הוספתי עפ"י סברתי עפ"י הגמ' שבת קכ"ב ע"א ותוספת דשם כי זה פשיטא דהברייתא בדרשה דמה אתה מדעת עצמך היתירא אתא לאשמעינן. ומי שיקשה בעיניו הגהה שלי יפרש יכול ירכין לה יתר ויאחז לה עשבים, שיכול שצריך להטות ממנה ולאחוז העשבים בידו כדי שלא תתלשם הבהמה (ואף דאסור להשתמש במחובר מ"מ זה רק מדרבנן ותנא אקרא קאי) ועל זה מביא הקרא דא"צ למנוע הבהמה מלתלוש העשבים. והנה מה שהתירה המכילתא להניח הקטנים לשבר חרסים משום אף הן מדעת עצמן מלאכת עצמן ודאי פירושו כיון דהוא מלאכת עצמן ודאי הן עושין מדעת עצמן ואינן עושין לדעת אביהן ע"כ אין זקוק להם. ואף שבבהמה ל"ש לומר שעושה ע"ד הבעלים מ"מ נקט נמי גבי בהמה מדעת עצמה מלאכת עצמה כלומר כיון שעושה לצרכה לאכילה אין זה מיקרי עושה מלאכה בבהמה כיון שאין המלאכה לצורך הבעלים. אתה הראת לדעת ממכילתא דרשב"י דכ"מ דהקטן עושה מלאכת עצמו אין האב זקוק לו, ולא מיקרי עושה לדעת אביו אלא בעושה לצורך אביו, וכדפרישנא לעיל. וטעמא נ"ל כיון דמלאכת מחשבת בעינן וקטן אין לו מחשבה א"כ כל שהקטן עושה לעצמו אין זה מלאכת מחשבת אף שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו עיין חולין דף י"ג ע"א. עד הנה דברנו בגונא דהקטן רואה דנוח לו לאביו שנושא ספריו, וק"ו אם אביו מראה לו שאין רוחו נוחה הימנו אם מוציא לרה"ר בשבת, אלא דיותר נוח לו שיעשה כמו שעושין הבנים הגדולים שמניחין ספריהן בבית הספר בע"ש ובשבת וחוזרין ונוטלין אותן משם ביום א', ואם אע"פ כן הקטן מחמת עצלות או חולשה אינו עושה רצון אביו ולוקח ספריו עמו בשבת, ודאי לית דין ולית דיין שיפסוק דאביו מחויב למחות בבנו הקטן בחזקת היד ולמנעו בטלטול כרמלית דרבנן. ומ"מ נראה דמשום חינוך ומשום שירגיל הקטן עצמו למנוע מאיסור הוצאת שבת ימנענו לכל הפחות אחרי כלותו שנת י"ב שלו מאיסור הוצאה, ובפרט בזמננו שרבים וכמעט כולם מתפרצים להוציא ולהכניס בשבת, צריך לחנך את הקטן בזריזות כדי שלא יעבור על איסור זה בגדלות. אמנם מצד הדין אין צריך לפרוש את הקטן מאיסור הוצאה בזמן הזה שאין לנו ר"ה אפי' הגיע לחינוך, כיון שעושה לצורך עצמו, ובפרט דלצורך לימודו בבית הספר הוא לצורך מצוה קצת כמו שביארנו לעיל, ויותר מזה התיר הכלבו בסי' ל"א בסוף דף ל"א דפוס ויניציא שכ' וז"ל ועכשיו שנהגו לומר לגוי או לתינוק להביא או להוליך ברה"ר וכו' עכ"ל הרי התיר אפי' אמירה לתינוק לצורך הגדול עיי"ש ובסי' שכ"ה ס"ו.