הלכה על שמות 34:26

ביצת נבלה שנתנבלה בשחיטה, אע"ג דמותרת מן התורה - אסרוה חז"ל כמו הנבלה עצמה, כיון שבאה מן הנבלה שהיא אסורה מן התורה. ואפילו נגמרה לגמרי דכיוצא בה נמכרת בשוק, אסורה; ואפילו נתערבה באלף, כולם אסורות; אבל ביצת טרפה אסורה מן התורה, מפני שנגמרה באיסור, דשמא בשעה שנטרפה התרנגולת הייתה הביצה רק בשר, ולא נגמרה בעת ההיא אלא אח"כ, ונמצא שנגמרה באיסור. ואפילו ידעינן שלא נטרפה התרנגולת אלא רגע אחד קודם שנשחטה, אפילו הכי אסורה מן התורה, שלא נתנו חכמים דבריהם לשעורים. ומאחר דבזמן הזה דרכם למכור הביצים במנין תמיד, לכן אפילו נתערבה באלף אינה בטלה.

כתוב בתורה: "לא תבשל גדי בחלב אמו" שלש פעמים (שמות כג, יט; שם לד, כו; דברים יד, כא). וקבלו חז"ל: אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור בישול, ואחד לאיסור הנאה. ועוד קבלו: אע"ג דכתיב "גדי" - לאו דווקא, אלא הוא הדין כל בשר בהמה טהורה אסור, אלא שדבר הכתוב בהווה, דכן היה הדרך לבשל גדיים בחלב. ועוד קבלו: לא שנא בחלב אם, לא שנא בחלב אחרת. ועוד קבלו, שהוציא הכתוב איסור אכילה בלשון בישול, ללמוד דאינו אסור מן התורה באכילה, אלא-אם-כן הוא נעשה דרך בישול, אבל אם נבלע זה בזה ע"י כבישה, שנכבש הבשר בחלב כ"ד שעות, או ע"י מליחה שנמלחו ביחד, הרי זה מותר באכילה מן התורה, ורק מדברי סופרים אסור באכילה בכל עניין - הן ע"י כיבוש, הן ע"י מליחה - ולכן מותר לישראל לכבוש לגוי בשר בחלב, או למלוח לו בשר עם החלב; ועיין "פרי-תואר", סימן צ"א, סעיף קטן י"ז; ורק בישול אסור לישראל, לבשל לגוי בשר בחלב, דעובר בלאו אפילו שהוא מבשל לגוי.

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהָבִיא בִּכּוּרִים לַמִּקְדָּשׁ. וְאֵינָם נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יט) (שמות לד כו) "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ". וּמְבִיאִין בִּכּוּרִים שֶׁל דִּבְרֵיהֶם מֵעָרֵי סִיחוֹן וְעוֹג וּמִסּוּרְיָא. שֶׁהַקּוֹנֶה בְּסוּרְיָא כַּקּוֹנֶה בִּירוּשָׁלַיִם. [אֲבָל עַמּוֹן וּמוֹאָב וּבָבֶל] אַף עַל פִּי שֶׁהֵן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּבְמַעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם אֵין מְבִיאִין מֵהֶן בִּכּוּרִים. וְאִם הֵבִיא בִּכּוּרִים מִחוּץ לָאָרֶץ אֵינָן בִּכּוּרִים: