תנ"ך ופרשנות
תנ"ך ופרשנות

הלכה על שמות 35:25

פתיל תכלת

א. אם הצביעה צריך להיות בצמר דוקא קודם הטויה, או כשרה נמי על גבי חוטין כשהן טווין ועומדים. ולכאורה מלשון הש"ס מס' עירובין (צו:) המוצא תכלת בשוק לשונות פסולות חוטין כשרים, משמע שהיו רגילין לצבוע התכלת קודם הטויה. וכן משמע במס' שבת (עג.) דתנן הגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו והטווה כו' הרי קתני טויה אחר צביעה, וכן משמע פשטא דקרא במלאכת המשכן (שמות ל״ה:כ״ה) וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה וגו', משמע שהטויה היה אחר הצביעה, אמנם נראה שאין קפידא בזה לדינא אם תהיה הצביעה קודם הטויה או שיהיה אחר הטויה, ומה דבכל הנהו דוכתי דאמרן שנזכר טויה אחר הצביעה, הוא מצד הרגילות וסידרא דעלמא שהיה הרגילות לצבוע קודם הטויה, וכדאיתא במס' ברכות (נח.) ותוספתא וירושלמי (ברכות פ"ט ה"א) כמה יגיעות יגע אדה"ר עד שמצא בגד ללבוש גזז ולבן ונפץ וטווה וארג יעו"ש, והיינו לפי שאז היו הכל רגילין במלאכת הטויה ולא היתה מלאכת אומן דוקא, כדמשמע מהאי דמועד קטן (יט.) וטווה על ירכו תכלת, ומסיק הלכה בין באבן בין בפלך יעו"ש, ולא מחלק כלל בין אומן להדיוט, כדרך שמחלק (מועד קטן ח:) לגבי תפירה, ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב מפרש (שם י.) היכי דמי הדיוט כל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת יעו"ש, משמע משום דטויה לא היה מלאכת אומן דוקא וכל אדם היה בקי בו, אבל תפירה היה מלאכת אומן דוקא, כדמשמע במס' קידושין (פב. ושם) לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, מאי היא אמר רב יהודה מחטא דתלמיותא יעו"ש. וכן משמע שהטויה לא היתה מלאכת אומן דוקא אלא כל אדם בביתו היה דרכו לטוות, דהרי במס' כתובות (נט:) במלאכות שהאשה עושה לבעלה חשיב שם ועושה בצמר, והיינו בטויה כדמפרש (כתובות סא:) בצמר אין בפשתים לא מפני שפשתים מסריח את הפה ומשרבט את השפתים. וע"ע (כתובות סד:) ומה היא עושה לו משקל חמש סלעים כו' ובפירש"י (שם) ולפי שהיה דרכם לטוות כל אחד בביתו, והצביעה היתה מלאכת אומן לזה לא היה נמכר תכלת טוי ושזור, רק האומן היה צובע הצמר קודם טויה ומכר לכל אחד לטות בביתו כפי צרכו, והיה הרגילות לצבוע קודם הטויה, אבל אין בזה קפידא לדינא, כיון שכך קולט יפה עין הצבע כשצובעין חוטין כמו כשצובעין צמר. וכמו שאנו רואין עכשיו שאין הכל בקיאין במלאכת טוית הצמר, נוהגין באמת לצבוע חוטין ומוכרין חוטין צבועין וכל מיני מלבושים.
Ask RabbiBookmarkShareCopy

משנה תורה, הלכות אישות

מְצִיאַת הָאִשָּׁה וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְבַעְלָהּ. וּמַה הִיא עוֹשָׂה לוֹ. הַכּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לֶאֱרֹג אוֹרֶגֶת. לִרְקֹם רוֹקֶמֶת. לִטְווֹת צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים טוֹוָה. וְאִם לֹא הָיָה דֶּרֶךְ נְשֵׁי הָעִיר לַעֲשׂוֹת כָּל הַמְּלָאכוֹת הָאֵלּוּ אֵינוֹ כּוֹפָהּ אֶלָּא לִטְווֹת הַצֶּמֶר בִּלְבַד. שֶׁהַפִּשְׁתָּן מַזִּיק אֶת הַפֶּה וְאֶת הַשְּׂפָתַיִם וְהַטְּוִיָּה הִיא הַמְּלָאכָה הַמְיֻחֶדֶת לְנָשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לה כה) "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ":
Ask RabbiBookmarkShareCopy
פסוק קודםפרק מלאפסוק הבא