קבלה על בראשית 3:14

ההוא נחש איהי ביבשתא כד נפקין דא בדא, דא דביבשתא אתתקף תדיר, בגין דכל אורחוי ותקפוי ביבשתא איהו, ואכיל ארעא ועפרא תדיר, כד"א ועפר תאכל כל ימי חייך. דא גדיל בעפרא, ודא גדיל במיא. נחש דאתגדיל במיא, לאו תקיפא כהאי דאתגדיל ביבשתא, וע"ד כתיב מארת חסר.

א״ר אבא, מה ראה משה באותה שעה, שלא עשה בנחש. אלא ישראל היו דוחקים למשה, תנה לנו מים, נתייעץ ואמר, קב״ה אמר לי עמוד בנחש, ואנא חמי דאין גזירה לנחש במים, אלא בעפר. אמר ר׳ יהודה מהכא, ועפר תאכל כל ימי חייך, משמע דעפר ייכול כל יומוי, אבל לא במיא, וישראל דחקין לי, ואע״ג דיתעביד ניסא, לא יתעביד באתר דא, אלא כד, אתחקק בעפרא, ולא במיא. דכתיב, וישליכהו ארצה ויהי לנחש. וצור בדא אתחקק במיא, במרה, וכבר עבד ניסא בהאי, דאתעביד זמנא אחרא. דכתיב, ויך את הסלע במטהו פעמים. אמר ליה קב״ה, משה, יען לא האמנתם בי להקדישני, דחשבתון דלא יכיל נחש במים, לכן לא תביאו ע״כ.

פתח ואמר, ויאמר יי' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה וגו', על גחונך תלך. מאי על גחונך תלך. דאתברו סמכין דיליה, וקציצו רגלוי, ולית ליה על מה דקאים. כד ישראל לא בעאן לסמכא ליה לאורייתא, אינון יהבין ליה, סמכין ושוקין, לקיימא ולאתתקפא בהו.