Musar על בראשית 3:14

עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף ריקים חסר לב, חמד רשע מצוד רעים ושרש צדיקים יתן (משלי י״ב:י״א-י״ב). יזהיר שלמה בכאן על החמדה כי היא מדה נטועה בלב מצד התאוה ויצר הרע, וידוע כי החטא הקדמוני מתוך החמדה היה שנא' (בראשית ג׳:ו׳) ונחמד העץ להשכיל. ולכך יאמר עובד אדמתו ישבע לחם מי שמשתדל וטורח שיתפרנס מיגיע כפיו הוא שבע מכל טוב אבל המרדף ריקים והוא היושב ובטל ומתחבר אל אנשים ריקים שהם בטלים ממלאכה לא די שהוא חסר לחם כי גם חסר לב הוא, וכבר אמרו (כתובות פ"ה דף נט ב) הבטלה מביאה לידי שעמום כי הבטלה ההיא תביאנו לחמוד ממון הרשעים, ולכך סמך לו מיד (משלי י״ב:י״ב) חמד רשע מצוד רעים וכיון שחמד קראו רשע כי אסור לחמוד ממון חבירו המותר אף כי ממון הרשע שקנאו בגזל וחמס וסופו שיאבד ויכלה כרגע בבא עליו מקרה מעט וצרה קלה כענין שכתוב (תהילים ל״ד:כ״ב) תמותת רשע רעה. אבל הצדיק הוא נותן שרש בכל עת ועת והוא מתקיים לעולם לא יפחד למקרים ולא יאבד ויכלה אפי' בצרות רבות (משלי כ״ד:ט״ז) כי שבע יפול צדיק וקם, והנה הוא כשרש האילן הנטוע במקום נחלי מים שאפי' באין כל רוחות שבעולם אין מזיזין אותו משם, וכענין שכתוב (תהילים א׳:ג׳) והיה כעץ שתול על פלגי מים וכו' לא כן הרשעים, ומה שאמר יתן היה לו לומר יתנו אבל הוא כדרך (משלי כ״ח:א׳) וצדיקים ככפיר יבטח. וכן (בראשית מ״ט:כ״ב) בנות צעדה עלי שור. בא וראה כמה גדול איסור החמדה שהרי מתוך החמדה יבא אדם לידי גזל הוא שכתוב (מיכה ב׳:ב׳) וחמדו שדות וגזלו. ומתוך החמדה לקה גחזי נער אלישע בצרעת כשחמד ממונו של נעמן שהרי כשבא נעמן והביא מנחה לאלישע אמר לו (מלכים ב ה׳:ט״ו) הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל ועתה קח נא ברכה מאת עבדך ויאמר אלישע חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח ויפצר בו לקחת וימאן. מה עשה גחזי שהיה צר עין וחומד ממון רדף אחרי נעמן ואמר לו אדני שלחני אליך שתשלח ככר כסף ושתי חליפות בגדים לב' אנשים שבאו אליו מהר אפרים ויאמר לו הואל וקח ככרים ויואל ויקח כלומר השבע וקח וישבע ויקח מה לקח צרעת נעמן שדבקה בו ובזרעו עד עולם. וכן אמר לו אלישע לגחזי (שם) וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך עד עולם וכן היה לו דכתיב (שם ז) וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער מי היו זה גחזי ושלשת בניו, מתוך החמדה יבא אדם לידי רציחה שכן מצינו בעכן שנדון בשני דינין שנסקל ונשרף והוא שכתוב (יהושע ז׳:כ״ה) וירגמו אותו כל ישראל אבן וישרפו אותם באש ויסקלו אותם באבנים, נסקל על חלול שבת כי בשבת גנב ונשרף על שמעל כך דרשו רז"ל בתנחומא בסדר אלה מסעי. ומכאן שהחרם אש שורפת וכל המועל בו יתחייב בשריפה, ומי הביאו לכל זה החמדה שחמד הגנבה ההיא כענין שכתוב (שם) וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה ולשון זהב אחד ואחמדם ואקחם, וכן מצינו בענין אחאב שחמד כרם נבות היזרעאלי וא"ל אליהו בדבר השם (מלכים א כ״א:י״ט) כה אמר ה' הרצחת וגם ירשת במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך גם אתה אבל הועילה לו הכנעתו כמו שכתוב בסמוך (שם) הראית כי נכנע אחאב מפני. ואיזבל שעשתה כל הענין ע"י שני אנשים בני בליעל לקקו הכלבי' את דמה בחלק נבות היזרעאלי. ואמרו במדרש כל מי שחומד מה שאינו ראוי לו מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין ממנו, שכן מצינו בנחש הקדמוני נתן עינו בחוה וחמדה ולא היתה ראויה לו מה שבקש לא ניתן לו ומה שבידו נטלו ממנו שהרי נתקלל על זה (בראשית ג׳:י״ד) על גחונך תלך: הוזהרנו באיסור החמדה בעשרת הדברות בדיבור לא תחמוד, ומה שלא הזכיר שם לאו של לא תגזול בכלל הלאוין לפי שהגזל בכללו, והנה למדנו ק"ו אם החמדה שהיא תלויה בלב אסר הכתוב אין צריך לומר הגזל שיש בו מעשה, וידוע כי מתוך החמדה יבא אדם לבגוד במצות שאם הוא חומד ממון אחרים כ"ש שיחמוד ממון עצמו ותהיה עינו צרה לתת ממנו צדקה ושאר חיובי המצות הנמשכות אחר הממון והן מתנות עניים לקט שכחה ופאה או הפרשת מעשר וכיוצא בהן. ולכך קבעה תורה לא תחמוד בדבור י' כדי להזהיר את האדם על המעשה שלא יחמוד ממונו ויפרישנו כראוי וכן בכל שאר חוקי המתנות שקבעה לו תורה בהם מצוה. ועוד אפשר לומר כי לכונה אחרת קבעתו תורה עשירי כלומר אחרון מפני שהוא שקול כנגד כל דברות שכל מי שלא נזהר מן החמדה לסוף הוא נכשל ועובר על כולם, שמתוך החמדה יבא לידי גנבה הרי הוא עובר על לא תגנוב, וכשיתבעוהו לדין יכפור וישבע לשקר הרי שעובר על לא תשא, ולפעמים שיגנוב בשבת הרי שהוא עובר על זכור, ואם הוא מתירא שמא יהרגוהו על הגנבה ילך וישתמד הרי שעבר על לא יהיה לך, וכן דרשו ז"ל מעשה באדם אחד שחמד בלבו אשת איש שהלך בעלה למדינת הים והיא לא היתה רוצה בו מה עשה חפר את ביתה בליל שבת הרי שעבר על זכור. בא ושכב עמה עבר על לא תנאף. עמד והרגה עבר על לא תרצח. לקח כל נכסיה עבר על לא תגנוב. תבעוהו לדין ונשבע עבר על לא תשא. היה מתיירא שמא יהרגוהו הלך ונשתמד ועבר על לא יהיה לך. הרי שחמדת אשת איש מביאתו לעבור על הדברות כלן. וטעם לא תחמוד והיא מצוה במחשבת הלב שאינה בידי האדם פירש החכם רבי אברהם אבן עזרא שיתיאש ממנה כשם שהכפרי מתיאש מקחת בת מלך לאשה, שאל"כ איך תעניש התורה על מחשבת הלב בראותו אותה פתאום וחומדה. ועוד יתכן לומר כי לכונה אחרת קבעתו תורה אחרון כדי להקיש אחרון לראשון שניהם מצות תלויות במחשבת הלב זו מצות עשה וזו מצות לא תעשה והיא אחרונה כדי ללמד דעת את העם כי מי שהוא מקיים לא תחמוד הנה הוא מקיים מצות אנכי ואם עובר וחומד הרי הוא מבטל אנכי כי כיון שהוא חומד נראה שאין בטחונו בטחון גמור במי שאמר אנכי שאם כן לא היה חומד' כלל. וזהו לפי דעתי ענין הכתוב שאמר (משלי ט״ו:כ״ז) שונא מתנות יחיה כי בידוע שהאוהב מתנות לא הביאו לזה אלא החמדה הנטועה. בלבו אבל מי ששונא אותם בודאי עקר מלבו מדת החמדה ולכך אמר יחיה כלומר מבלעדיהם, יבטיחנו הכתוב שיחיה מבלתי המתנות כי לא בא לידי מדה זו לשנוא המתנות ושלא לבטוח בהם אלא מתוך שבוטח בהקב"ה על כן אמר יחיה כי הקב"ה יספיק לו טרפו ומזונו ולא יצטרך למתנות. ומפני שכח המלאכה גדול ומביא את האדם שלא לחמוד לכך הזכיר שלמה בכאן עובד אדמתו ישבע לחם להזהיר אדם שישתדל במלאכה שמתוכה יהיה שבע ולא יצטרך למתנות בני אדם ולא יתרושש, ובזה הזהיר עוד (שם כ) אל תאהב שינה פן תורש פקח עיניך שבע לחם. דבר ידוע כי אין צריך פקיחת עין לשבוע לחם ומה יאמר פקח עיניך שבע לחם, אבל ביאור הכתוב כן אתה שבע לחם פקח עיניך אל תאהב שינה פן תורש וזה ודאי צריך פקיחת עין שידע להעמיד ממונו בידו שלא יתרושש. ובמדרש עובד אדמתו ישבע לחם אם ייגע אדם בתורה ישבע לחם שנא' (שם ט) לכו לחמו בלחמי, ומרדף ריקים חסר לב שנא' (שם ג) אם ללצים הוא יליץ. ענין המדרש הזה כי יקרא התורה לחם לפי שהיא מזון הנפש כשם שהלחם הוא מזון הגוף. וכנה היגיעה בתורה בשם עבודה על שם כי עבודת האדמה יגיעה רבה שממנה חיות הגוף כן התורה צריכה יגיעה וממנה חיות הנפש. והודיענו בזה שאם יגע אדם בתורה כיגיעת האדם באדמה אין ספק שישבע מלחמה, וכמו שאמר (מגילה פ"ק דף ו ב) יגעתי ומצאתי תאמין אבל מרדף ריקים שאינו יגע בתורה אלא שיושב ובטל כאחד מהם בודאי יהיה חסר לב, כיון שלא ייגע בתורה ויבא לעשות כמעשיהם הרעים ולחמוד ולגזול ולהתלוצץ כמותם, והוא שאמר אם ללצים הוא יליץ ולפיכך סמך לו (שם יב) חמד רשע מצוד רעים כלומר שמתוך בטולו ושהוא נמשך אחר הריקים יביאנו לאיסור החמדה שהוא שרש החטאים כלן, ועל כן אמר עובד אדמתו ישבע לחם כי ממה שייגע בתורה וישבע ממנה ואז יפרוש מן החמדה ויסתפק בדבר הבינוני ולא יחמוד ליתרונות הממון ודי שיהיה לו לחם לאכול ובגד ללבוש שיעבור זמנו בכבוד ולא בבזוי בהיתר ולא באיסור. ואמרו בירושלמי בברכות כל ימיו של אותו צדיק יעקב אביהם לא היה מצטער אלא על פנימי וחיצון שנא' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ע"כ. ועל כן צריך אדם להזהר מאיסור החמדה שלא יחמוד דבר מכל קניני העולם השפל הזה לא אוצר נחמד ושמן אלא תורה ומעשים טובים בלבד שכתוב בהן (תהילים י״ט:י׳-י״א) הנחמדים מזהב ומפז רב, החמדה הזאת בלבד היא מותרת וכמו שאמרו (ב"ב פ"ב דף כב) קנאת סופרים תרבה חכמה. וכן החמדה בהקב"ה שיכסוף ויחמוד להיות מן הכת המשיגים אותו והחוקרים אחר ידיעתו, וכן שיחמוד לשבת בצלו ולהיות במחיצתו. וכן אמר שלמה ע"ה (שיר השירים ב׳:ג׳) כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי:

עוד שם (ברכות לה, ב) א"ר חנינא בר פפא, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח, כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. ואין אביו אלא הקב"ה וכו', עד מאי חבר הוא לאיש משחית. א"ר חנינא בר פפא חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, ע"כ. פירש רש"י גוזל להקב"ה את ברכתו. ולכנסת ישראל, שכשחטאו הפירות לוקין^הגה"ההמאמר הזה צריך ביאור, מהו ענין הגזילה שגוזל מהקב"ה כשאינו מברך. על דרך הפשט יתבאר על פי הקדמה אחת, והיא זאת. ידוע כי המברך על הפירות או על אחת מהנאת העולם, כבר הודה בדעתו, כי הבורא יתברך אשר הוא מברך לו, הוא המשגיח והוא המנהיג הכל וסיבת הכל, ואע"פ שהגלגלים בסבותם והארץ בטבעה מצליחים ומגדילים, כאמרם ז"ל (בר"ר י) אין לך כל עשב ועשב למטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדול, ועל כל זה אין כח מצדם רק מצד השפע הנשפעת עליהם מן סבה עליונה המשגיח בכל ברוך הוא, כמו שפירש רבינו בחיי בפרשת בראשית על פסוק (א, יח) ולהבדיל בין האור ובין החושך, יעויין שם, דאם יודה על זה יצטרך לברך, וממילא נשמע מי שלא ברך, כופר בכל זה. וזה שאמרו כאלו גוזל להקב"ה, כי הרשעים הנהנים בלא ברכה גוזלים ושוללים ההשגחה מיוצר בראשית, ומוסרים הנהגת השפלים למזלות וכוכבים, כענין שנאמר (הושע ב, ז) אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי וגו', קראו הגלגלים המושלים בארץ בטבעם ורוחניות שהם נפש להם, מאהבי, ואמרו כי הם הנותנים להם מזונות ולא ה' פעל כל זאת, ועל כן נקרא מי שאינו מברך גוזל אביו, שהקב"ה הוא סיבה הראשונה כמו שהאב סיבה לבן, וגוזל אותו ששולל ממנו ההשגחה ממעשה התחתונים כנזכר:
ומה שאמר וכנסת ישראל, רצה לומר כי מי הנוהג כן, גורם למניעת הטוב מהאומה, כמו שפירש רש"י שם, ולכנסת ישראל, כשחטאו הפירות לוקים, וכמאמר הנביא (הושע ב, יא) לנותני הכחות לרוחניים, לכן אשיב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו, מדה כנגד מדה, מי שאינה מודה בטובת המטיב, ראוי שימנע ממנו המטיב את טובתו, כמו שהאריך בזה בעל העקידה שער נ"ב עיין שם, כן ביאור המאמר לפי פשיטות:
אמנם יש דרך אחר בביאור מאמר זה, והוא הדרך אשר ישכון בו אור הקבלה המסורה בידינו, ויהיה הגזילה הנזכר בזה המאמר הגוזל להקב"ה כפשוטה גזילה ממש, ויתבאר על פי הסוד הגדול המסור לחכמי האמת, כי הברכות הם צורך גבוה, לא צורך הדיוט בלבד כאשר חשבו רבים, כמבואר בזוהר בכמה מקומות, וכמה פסוקים ותילי תילים של הלכות מגלים הענין הזה באר היטב. וזהו מה שכתוב (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח ה' וגו', ופסוק (דברים לב, יח) צור ילדך תשי, ודרשו רז"ל (איכ"ר א, לג) כל זמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מתישין כח של מעלה וכו'. וזהו סוד (שבת פט, א) היה לך לעזרני, וסוד (ברכות ז, א) ישמעאל בני ברכני. וזהו ענין (יבמות סד, א) שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. וזהו סוד הקדיש, יתגדל ויתקדש וכו'. והרבה פסוקים ומאמרים כהנה וכהנה מורים על זה, והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים אלו איך יש זה ביכולת האדם, או אם יצדק מה יתן לו, ואיך יתורצו הפסוקים המנגדים לזה, יעיין בספר עבודת הקודש בחלק העבודה, ובהקדמתו, ובספר הפרדס שחיבר הגאון האלהי רבינו משה קארדווירא בשער מהות והנהגה פרק י"ז וי"ח וי"ט וכ' וכ"א, וימצא מרגוע לנפשו ומתוק לחכו. ואתה הקורא זיל קרי בהו אם בעל [נפש] משכלת אתה, כי דבריו הם דברי אלהים חיים, חיים הם למוצאיהם:
ועל פי הסוד הזה, יהיה דברי המאמר הנזכר בפנים שגוזל להקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל, היינו קודשא בריך הוא ושכינתיה, שמונע השפע הטהור הבא להם ממעלה ממלך עולם שהוא הבינ"ה עמ"ק ברכ"ה, כי שם צוה ה' את הברכה ג"כ כדאיתא בתיקונים, ונתנו סימן לדבר (משלי י, כב) ברכת ה' היא תעשיר, כי מעשרת כל הבנין בהשפעתם לשם. ומי שאינו מברך, הוא (משלי טז, כח) נרגן מפריד אלוף, במעילתו אשר מעל בקדשי שמים, והוא (משלי כח, כד) חבר לאיש משחית, דהיינו ירבעם בן נבט אשר הפריד בין הדבקים ועשה עגלי זהב. ומסיים הקרא (שם) אין פשע, פש"ע אותיות שפ"ע:
והנה אוסיף על הראשונות, לגלות טפח ולכסות טפחיים. הנה נוסח כל הברכות הם, ברוך אתה ה' אלהינו וכו', שאנו מזכירין ב' שמות, שם ידו"ד ושם אלהים, וזהו יחוד מדת הרחמים עם מדת הדין, כי אלהים עולה כמנין הטבע כדאיתא בזוהר, וזהו מדת הדין לעשות כפי טבע הענין, אבל שם ידו"ד שהוא מדת הרחמים גוף האילן גילוי של מלך מלכי המלכים ובאור פני מלך חיים, ואז נמצא תוספות ברכה בעולם ומשנה הטבע, דהיינו שם אלהים, כי נתהפך מדת הדין לרחמים, וזהו (שמות יח, יא) כי גדול ה' מכל אלהים. לכך בברכתינו שאנו רוצים להמשיך עלינו ברכה, צריכין אנו לחבר שני שמות הללו יחד, גם כי ב' שמות הללו דהיינו ידו"ד אלהים עולים במנין יב"ק שהוא ראשי תיבות "יחוד "ברכה "קדושה, שהן ג' קוין, קו החסד, קו הדין, קו הרחמים, שהוא כלל כל האצילות הקודש, כמבואר כל זה בזוהר ובפרדס. ואז כשפותח המקום עליון אלהים שהוא דין, נתהפך ונעשה י"ה מל"א שהם אותיות אלהים, רצה לומר שהשפעתו בכל, דהיינו שהאם רובצת על הבנים שהוא הבינה שהם ברכת ה' משפיע למרכבה העליונה לג' אבות שהן חס"ד די"ן רחמי"ם ג' קוין כלל כל אצילות. וזהו מ"י אל"ה אותיות אלהי"ם, שבינ"ה נקראת מ"י כמבואר בזוהר ובפרדס פרק ח' משער השמות, ומשפיע לאל"ה שהם סוד ג' אבות כמבואר הכל בפרדס במקום הנזכר, וכשבינ"ה שנקראת מ"י היא בחבור עם הג' אבות שנקראים אלה, אז נעשה משניהם חבור אחד תיבה אחת אלהים, כמבואר בפרדס באר היטב במקום הנזכר, והרוצה להבין דברי יעיין שם:
וכתב עוד שם, שכאשר חטאו ישראל בעגל, אז בפשעם שלחה האם דהיינו שאין בינ"ה משפעת למטה, ומה שהיה כבר מ"י אל"ה בחבור אחד בתיבה אחת אלהים, עתה נחלק לב' מ"י אל"ה, ומי פנה למעלה, ומאל"ה נעשה אלה בקמ"ץ שהוא סוד הקליפות. וזהו שאמרו ישראל (שמות לב, ד) אל"ה אלהיך ישראל, שהפרידו אל"ה מן מ"י, ואלהים שהוא בטבע מדת הדין פועל פעולתו וטבעו:
ונראה לי דזהו סוד מה שאמר הכתוב (תהלים פב, ו), אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, אכן כאדם תמותון. אמרתי שאתם מחברים מ"י עם אל"ה, שיהיה תיבה אחת אלהים, ואז הייתם בכלל ברכה, כי באור פני מלך ברכה, כמו שאנו מתפללין (בתפלת שמונה עשרה) ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך. אכן עתה שחטאתם ונפרד מ"י מן אל"ה, כענין (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר, ואלה נתהפך לאלה בקמ"ץ שהוא סוד הקללה והארור שאירע לאדם בסיבתו מאת הנחש שנאמר בה (בראשית ג, יד) ארור אתה וגו', וזהו (תהלים פב, ז) אכן כאדם תמותון:
וזה היה גם כן חטאת ירבעם בן נבט, שעשה ג"כ עגלי זהב (מל"א יב, כח), ואמר אלה אלהיך ישראל, שהפריד אל"ה מן מ"י. ולכן כשבא יוסף עם בניו ליעקב אבינו ע"ה שיברכם, ראה ברוח הקודש שיצא מהם ירבעם שהפריד מן מ"י אלה שאז הוא בכלל ארור ואינו בכלל ברוך כדפירשתי לעיל, על כן אמר יעקב (בראשית מח, ח) מי אלה שאינן ראויין לברכה (ע"ש ברש"י ד"ה ויאמר מי אלה), רצה לומר מאחר שאין אלהים בחיבור אצלם, אלא מ"י אל"ה, נמצא שאינם בכלל ברכה. והשיב יוסף לאביו (בראשית מח, ט), בני הם, ירצה בקדושתם, אשר נתן לי אלהים בזה, רצה לומר בבחינת אלהים ביחודו, וזהו שאמר בזה, רצה לומר בזה אלי ואנוהו, כי לעת עתה הם בבחינת אלהים ביחודו. ואז אמר (שם), קחם נא אלי ואברכם, ואז ברכם בשם אלהים, כמו שכתוב (בראשית מח, כ) ישימך אלהים וגו', וק"ל:
כלל העולה מכל זה, כי כל המברך על כל דבר, אז מתברך, כי פותח מקור העליון ומיחד שם ידו"ד עם אלהים, ואז מתחבר מ"י עם אל"ה, היפך ירבעם. ויבין את זאת המשכיל והפקח, וישמע חכם ויוסיף לקח::

ובמדרש תהלים (תהילים ל״ט:ב׳) אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני קשה לשון הרע מע"ז שכשחטאו ישראל במדבר לא נחתם עליהם גזר דין עד שחטאו בפיהם שנאמר (דברים ה׳:כ״ה) וישמע ה' את קול דבריכם וגו' וכתיב (מלאכי ב׳:י״ז) הוגעתם ה' בדבריכם במעשיכם לא נאמר אלא בדבריכם וכן אמר (ישעיהו ג׳:ח׳) כי כשלה ירושלים ויהודה נפל כי לשונם ומעלליהם אל ה', וכן הוא אומר (ירמיהו י״ב:ח׳) היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, וכי בקולה שנאה והלא בקולה אהבה שנאמר (שיר השירים ב׳:י״ד) השמעיני את קולך אלא בקולה אהבה ובקולה שנאה, בקולה אהבה השמעיני את קולך וגו', בקולה שנאה נתנה עלי בקולה וגו' הוי אומר מות וחיים ביד לשון, וכן מרים נענשה בצרעת שנאמר (במדבר י״ב:א׳) ותדבר מרים ואהרן במשה מה היה ענשה צרעת דכתיב (שם) ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת וכתיב (שם) ויחר אף ה' בם, מה כתיב אחריו (דברים כ״ד:ט׳) זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, והלא דברים ק"ו ומה מרים שלא דברה אלא באחיה ושלא בפניו ולא נתכונה אלא להחזיר לו אשתו כן, המסתר לשון הרע בפני חבירו על אחת כמה וכמה, מה כתיב למעלה מן הענין (שם) השמר בנגע הצרעת, ואף אהרן שהיה כהן גדול נגעה בו ידו של הקב"ה שנאמר ויחר אף ה' בם. בם באהרן ומרים אלא שאהרן נתרפא מיד ומרים לאחר שבעה ימים שנא' (במדבר י״ב:ט״ו) ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים, וזהו שאמר (ויקרא י״ד:ב׳) זאת תהיה תורת המצורע מצורע מוציא שם רע ולכך היה קרבנו שתי צפרים חיות. ודרז"ל אמר הקב"ה יהא קרבנו צפרים שקולן מצפצף יבא הקול ויכפר על הקול. וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני על שאמר לשה"ר על בוראו לפיכך נצטרע שנאמר (בראשית ג׳:י״ד) ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה. במה איררו בצרעת נאמר כאן ארור אתה ונאמר להלן (ויקרא יט) צרעת ממארת היא, אמר רב הונא בשם רבי יהושע בן לוי הסלעים שהם על הנחש זו היא צרעתו ולא עוד אלא בעלי מומין מתרפאין לעוה"ב והוא אינו מתרפא. בבני אדם כתיב (ישעיהו ל״ה:ו׳) אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם. וכן כתיב (שם סה) זאב וטלה ירעו כאחד אבל נחש אינו מתרפא לעוה"ב שנאמר (שם) ונחש עפר לחמו לפי שהוריד את הבריות לעפר ומי גרם לו שסיפר לה"ר: