קבלה על משלי 4:3

כד מטא דוד לתליסר שנין, וזכה בההוא יומא דעאל לארביסר, כדין כתיב, יי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך. מ"ט. דהא מקדמת דנא לא הוה ליה ברא, ולא שראת עליה נשמתא עלאה, דהא בשני ערלה הוה, ובג"כ, אני היום ילדתיך, היום ודאי ילדתיך. אני, ולא סטרא אחרא, כמה דהוה עד השתא, אני בלחודאי. בר עשרין שנין, מה כתיב בשלמה, כי בן הייתי לאבי, לאבי ממש ודאי.

ההוא נער, קרון ליה חנוך בן ירד, באינון ברייתי, דכתיב חנוך לנער על פי דרכו. ואי תימא מתניתין היא, ולא ברייתא, במתניתא דילן אוקימנא מילי, והא אתמר, וכלא מלתא חדא אסתכלו. תחותיה תטלל חיות ברא, דתניא, כמה דישראל קדישא עלאה, אקרי בן לאמיה, דכתיב כי בן הייתי לאבי רך ויחיד לפני אמי, וכתיב בני בכורי ישראל, הכי נמי לתתא, דא אקרי נער לאמיה, דכתיב כי נער ישראל ואוהבהו, ובכמה גוונין אקרי בן ירד, והא אוקימנא. אבל ת"ח בן ירד ממש, דתנינן, עשר ירידות ירדה שכינה לארעא, וכלהו אוקמוה חברייא ואתמר. ותחות האי, כמה חיותא קיימין, דאקרון חיות ברא ממש.