קבלה על שמות 3:14

זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּלָא נָטִיל אִיהוּ אַגְרָא לְגַרְמֵהּ, אֶלָּא דְּאוֹלִיף סְגֻלּוֹת אִלֵּין לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא דְּאִנּוּן סְגֻלּוֹת אִלֵּין דְּבַעְלָהּ דְּנָחְתָא לוֹן לְגַבָּהּ. ו'ו'ו' כֶּתֶר תִּפְאֶרֶת יְסוֹד. בְּגִין דְּכֶתֶר אִיהוּ יוּ''ד דְּסָלִיק לְחֻשְׁבָּן כ' דְּתַמָּן ו' תְּרֵין וָוִי''ן רְמִיזִין בְּאָת וָא''ו. וְכֻלְּהוּ תְּלָת וָוִין כְּלִילָן בְּצַדִּיק חַי עָלְמִין. דְּהָכֵי סַלְקִין תְּלָת וָוִין כְּחֻשְׁבָּן חַ''י. וְהַאי אִיהוּ וּבְרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק. וְאִלֵּין תְּלָת וָוִין סְגֻלָּה דִּילְהוֹן לְיַחֲדָא שְׁכִינְתָּא עִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְהַאי אִיהוּ לְקָרֵב רְחוֹקִים דְּאִנּוּן אוֹרְחִים, דִּבְהוֹן קָפְצָה אַרְעָא לְיַעֲקֹב. דְּאָת ו' דֶּרֶךְ אִיהוּ. הָדָא הוּא דִּכְתִיב (במדבר כד) דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב. דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם. קְפִיצַת הַדֶּרֶךְ שְׁכִינְתָּא. דִּבְאִלֵּין וָוִין קָפְצַת אוֹרְחָא לְגַבֵּי בַּעְלָהּ. וְאִיהוּ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח לְגַבָּהּ. וּבְגִינַיְהוּ אִתְּמַר (משלי ג) דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם. וּמִסִּטְרָא דְּאָת וָא''ו מִן שֵׁם בֵּן עָ''ב עָבִיד י''ב אוֹרְיָן בְּיַמָּא, דְּאִתְעֲבָרוּ בֵּינַיְהוּ י''ב שְׁבָטִין דִּתְלָת שְׁמָהָן אִנּוּן, בְּוַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט. וְאִנּוּן וה''ו אנ''י וה''ו. וְרֵישֵׁי תֵּבִין דִּילְהוֹן וָא''ו. יַמָּא בְּאֶמְצָעִיתָא א' אָלֶף בִּינָה וְתִשְׁכַּח לָהּ. וּבְתֻקְפָּא דִּתְרֵין וָוִי''ן אִלֵּין, בָּקַע שִׁמְשָׁא רְקִיעִין וְעָבִיד בְּהוֹן י''ב אוֹרְחִין בָּרָקִיעַ דְּאִתְּמַר בֵּהּ וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם. וְחָמֵשׁ סָרֵי יָ'הּ וְחַד סְרֵי וָ'הּ סַלְקִין חֻשְׁבָּנֵיהוֹן שמ''ו. פָּעַל בְּכֹ''ח דְּסַלְקִין לְחֻשְׁבַּן שָׁמַיִם לְעֵלָּא י' מִינֵי תִּלִּים דִּכְלִילָן בְּעֶשֶׂר אַתְוָן דִּשְׁמָא מְפָרֵשׁ וְסַלְקִין מ''ה. וְעִם שמ''ו שס''א. (כ''ל שצ''א) וְהַאי אִיהוּ וְאָמְרוּ לִי מַ''ה שְּׁמ''וֹ. כִּי לֹא יִטֹשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. דָּלִיג מ'ה מ'ה מִשְּׁמוֹ אִשְׁתְּאַר רנ''ו חָסֵר מ''ר אֶחָד שְׁמוֹ לְחֻשְׁבַּן שָׁמַיִם, בֵּהּ אֻמָּאָה (ישעיה סג) כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּ'י כְּחֻשְׁבַּן ד'ם, לְקַיֵּם בֵּהּ כִּי דַּם עֲבָדָיו יִקֹּם. שמ'ו עִם דָּם שָׁמַיִם. חָסֵר חַד למ''ה חַד בְּתוֹסֶפֶת א' לְאַחֲזָאָה דְּכֹלָּא חַד. הָא הָכָא רָזָא דִּתְלַת שְׁמָהָן יְה''וּ מְשֻׁלָּשִׁים. וּמִתַּמָּן בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי. חַיֵּי, וְהָחָכְמָה תְּחַיֶּה בְּעָלֶיהָ. מְזוֹנֵי (תהלים) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶיךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. וְאִיהוּ אִמָּא עִלָּאָה. בָּנֵי, כֵּן יָהּ. וְאִיהוּ יָד רָמָה בִּינָה דְּאַתְוָן דִּילָהּ יה'ו וּמִן יה'ו (נר יו''ד) נָפִיק יהו'ה. וּמִן ה' נָפִיק אֱלֹהֵינוּ וּמִן וָא''ו וּמִן יהו'ה דְּאִנּוּן י''ד אַתְוָן, וּרְמִיזִין בִּקְרִיאַת שְׁמַע. דְּתַמָּן יהו'ה אֱלֹהֵינוּ יהו'ה וְכֹלָּא אֶחָד. ה'ה'ה' שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה שְׁלִימוּ דִּתְלָת יְה''וּ יְה''וּ יְה''וּ, דִּרְמִיזוּ דִּילְהוֹן אֶהְיֶ''ה אֶהְיֶ''ה אֶהְיֶ''ה דְּאִתְּמַר לְמֹשֶׁה רְמִיזוּ דִּילְהוֹן בִּקְרָא דָּא, (שמות ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶ''ה אֲשֶׁר אֶהְיֶ''ה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹּאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶ''ה שַׁלְּחֵנִי אֲלֵיכֶם. שֶׁמָּא דְּאִיהוּ י'ו י'ו שִׁית עָשָׂר זִמְנִין י'ו וְשִׁית עֲשָׂר זִמְנִין ו'י רָמִיז דִּילְהוֹן בְּאָת א' כְּגַוְנָא דָּא א' רָמִיז יוי דָּא אִיהוּ א ויי וַיִּיצֶר (חסר כאן).

ואחר שמסרנו בידך זה העיקר הגדול, יש לנו להודיעך כי כשהגיע הזמן, שאמר הקב"ה לאברהם לגאול את ישראל ממצרים, לא היינו ראויים לגאולה, כמו שגילה הסוד הזה יחזקאל: ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים וגו' ואומר אליהם איש שקוצי עיניו וגו' וימרו בי ולא אבו לשמוע וגו' ואומר לשפוך חמתי וגו' ואעש למען שמי וגו' (יחזקאל כ, ט). מה עשה הקב"ה? ראה שהגיע הקץ וראה שלא היו ישראל ראויים לגאולה, אז נתגלו פני הכתר הוא עולם הרחמים הגמורים ואז נתמלאו כל הספירות וכל הצינורות חסד ורחמים ועברו פני הזעם, שהרי כל הספירות היו עומדות בשמחה ובחדווה שהרי נתגלו פני הרחמים הגמורים, וזהו שאמר הקב"ה למשה: כה תאמר לבני ישראל אהי"ה שלחני אליכם (שמות ג, יד). כלומר, עולם הרחמים הגמורים נתגלה על כל הספירות, והופיע שם אהי"ה ונהפכה מידת הדין לרחמים, ובסיבה זו אתם נגאלים. כי לא הייתם ראויים להיגאל מצד מעשיכם הרעים, אלא שהגיע הקץ ונתגלו פני הרחמים ובשם הרחמים שהוא אהי"ה אתם נגאלין, אף על פי שאינכם ראויים לכך, לפי שזה השם שהוא אהי"ה שהוא עולם הרחמים עושה חסד ומטיב ומרחם וחונן שלא מצד הדין, כמו שנאמר 'וחנותי את אשר אחון'. וזהו סוד שמסר הקב"ה למשה בגאולת מצרים. והמבין מה שביארנו בשער זה יוסיף בטחון ושמחה וידע כמה הם רחמים של השם יתברך על בריותיו, ויותר על ישראל שהוא מטיב להם וחונן ומרחם עליהם בהתגלות עולם הרחמים, אף על פי שאינם ראויים לאותם הרחמים, וזהו עניין יציאת מצרים והטעם שהזכיר בה אהי"ה:

ואחר שרמזנו לך אלו הרמזים העמוקים נחזור לכוונת השער. דע כי בכל מקום שתמצא בתורה ספירת שביעיות, כמו: שבע שבתות תמימות תהיינה (ויקרא כג, טו), 'תספרו חמשים יום', וספרת לך שבע שבתות שנים (שם כה, ח), הכול הוא שבע ספירות שהן מספירה בינ"ה עד ספירת יסו"ד, ואנו מתחילים מספירת יסו"ד עד שאנו עולים לספירה בינ"ה. לפיכך יש חמישים יום מספירת העומר עד מתן תורה; שנת חמישים שנה, שנת היובל; חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וחמשים עלו בני ישראל (שמות יג, יח), גאולת מצרים חמישים פעמים נזכר בתורה. למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים טז, ג), אלו הם ימי חיינו, ספירת שבע שביעיות חמישים יום; בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו (ויקרא כה, יג), גאולה תהיה לו וביובל יצא (שם כד). והנה במידת בינה שהוא סוד היובל יצאנו ממצרים, כמו שאנו עתידין לבאר בעזרת השם, ובחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ניתנה תורה. כיצד? בבינ"ה יצאו ממצרים, כמו שנאמר: וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים (שמות יג, יח). בגדול"ה נקרע הים, כמו שנאמר: וירא ישראל את היד הגדולה (שם יד), וסימן: חס"ד לאברהם, ויס"ע ויב"א וי"ט (שם טו); וגדול חס"ד. בגבורה ניתנה תורה, כמו שנאמרו: וידבר אלהי"ם את כל הדברים האלה לאמור (שם כ, א), ועתה למה נמות כי תאכלנו הא"ש הגדול"ה הזאת (דברים ה, כב) הווי אומר: בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני (שמות יט, א) - לומר בבינה, שהיא ספירה שלישית לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום ההוא באו מדבר סיני. היודע סוד עיקרים הללו יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, כי זה כל האדם. הרי חמש ספירות, ובהן זכו למתן תורה חמישה חומשים, חמש כנגד חמש. ומשם והלאה, תורה נביאים וכתובים: תורה, אחת. נביאים, הלא כתבתי לך שלישים (משלי כב, כ) "; כתובים, אחת היא יונתי תמתי (שי"הש ו), מקבלת תשע אספקלריאות. והנני רומז. איזו ספירה היתה סיבת יציאתם ממצרים? אהי"ה אשר אהי"ה (שמות ג, יד). באיזו ספירה עלתה צעקתם? מן המצר קראתי י"ה (תהלים קיח, ה), ויזעקו ותעל שועתם (שמות ב, כג), מי לא ייראך מלך הגוים (ירמיהו י, ז). באיזו ספירה נענו ויצאו? ענני במרחב יה (תהלים קיח, ה), ויוצא למרמב אותי יחלצני כי חפץ בי (שמואל, כב, כ), ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה (שמות ב, כג), וחמשים עלו בני ישראל (שם יג, יח). עלתה מידת המלכות ונתאחדה בספירת הבינ"ה. באיזו ספירה נקרע הים? ויס"ע ויב"א וי"ט (שם, יד), חס"ד לאברהם. באיזו ספירה נתנה התורה? וידבר אלהי"ם (שם כ, כא), וההר בוער באש (דברים ה, כ) איזו היא הספירה הנקראת תורה שבכתב? תורת אמ"ת היתה בפיהו (מלאכי ב, ו), משפטי י"י אמ"ת (תהלים ים, ח), תתן אמת ליעקב (מיכה ז, כ). נמצאת למד תורה שבכתב ומשפטי אמ"ת ויעקב, כולן עולין בקנה אחד, קו האמצעי: ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מט, י), ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת (דברים כו, יט). באיזו ספירה נשתמשו נביאים? כי את המלך יהו"ה צבאות ראו עיני (ישעיהו ו, ו), הלא כתבתי לך שלישים (משלי כב, כ). כתובים, 'אחת היא יונתי', אוצר חיים, גנזי ברכה, נחלתם של ישראל. התבונן באלו הרמזים העמוקים ותמצא כמה טובים נחלי ישראל בכל ספירה וספירה מי' הספירות, וסיבת נחלי כל הטובות הללו היא ספירת בינ"ה. לפיכך 'תספרו חמשים יום', והכול שבת, דיבוק ספירת המלכו"ת בספירת הבינ"ה: למנצח בנגינות על השמינית (תהלים ו, א). והסוד: ביום השמיני עצרת תהיה לכם (במדבר כט, לה), וביום השביעי עצרת לי"י אלהיך (דברים טז, ח), התשיעית שלו העשירית שלנו, לפי שהיא נחלתנו וחלקנו. וכשהעשירית מתאחדת ומתדבקת בתשיעית, הרי כל ישראל כאחד דבקים בשם יתברך, כמו שנאמר: ואתם הדבקים בי"י אלהיכם (דברים ד, ד) אין המקרא יוצא מידי פשוטו; את י"י אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק (שם י, כ), ואותו תעבודו ובו תדבקון, תדבקון בלי ספק ומה שכתבו רבותינו ז"ל וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה? אפשר ואפשר, והכול גילו במה שאמרו שיתדבק אדם בתלמידי חכמים. וידוע הוא מי הם תלמידי חכמים למודי י"י, וזהו סוד דיבוק ספירה עשירית בתשיעית בלי ספק, כי כל הגורם להתאחד כנסת ישראל בספירת יסו"ד הרי הוא נדבק בה, והיא נדבקת ביסו"ד ושניהן כאחד נדבקים ביהו"ה, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו: