מדרש תנחומא
יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנּוּ, מוֹתַר תְּרוּמָה מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ? כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מוֹתַר תְּרוּמָה רִקּוּעֵי זָהָב הָיוּ עוֹשִׂין מֵהֶן צִפּוּי לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים (שופטים ד, ב). אַתְּ מוֹצֵא שְׁתֵּי תְּרוּמוֹת בָּחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַחַת לַמִּשְׁכָּן וְאַחַת לַכֹּהֲנִים. תְּרוּמַת כֹּהֲנִים, עַל מְנָת שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי תּוֹרָה. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ בֶּן תּוֹרָה, מֻתָּר לֶאֱכֹל עַל קִבְרוֹ תְּרוּמָה.
מדרש תנחומא
וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם (משלי ד, ב). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שְׁנֵי פְרַקְמָטוֹטִין עוֹמְדִין זֶה עִם זֶה, אֶחָד בְּיָדוֹ מְטַכְסָא וְאֶחָד בְּיָדוֹ פִּלְפְּלִין. אָמְרוּ זֶה לָזֶה: בֹּא וְנַחֲלִיף בֵּינִי וּבֵינֶךָ. נָטַל זֶה אֶת הַפִּלְפְּלִין, וְזֶה הַמְּטַכְסָא. מַה שֶּׁבְּיַד זֶה אֵין בְּיַד זֶה, וּמַה שֶּׁבְּיַד זֶה אֵין בְּיַד זֶה. אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן, זֶה שׁוֹנֶה סֵדֶר זְרָעִים וְזֶה שׁוֹנֶה סֵדֶר מוֹעֵד, הִשְׁנוּ זֶה לָזֶה, נִמְצָא בְּיַד זֶה שְׁנַיִם וּבְיַד זֶה שְׁנַיִם, יֵשׁ פְּרַקְמַטְיָא יָפָה מִזּוֹ. הֱוֵי: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם.
תנחומא בובר
[ויקחו לי תרומה]. אמר להן הקב"ה, היתה התורה שלי ונטלתם אותם קחו אותי עמה. ויקחו לי תרומה. אמר ריש לקיש כך שנו רבותינו חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן רומיה, החרש והשוטה והקטן והתורם את שאינו שלו ונכרי שתרם את של ישראל [אפילו ברשותו] אין תרומתו תרומה. וכולן מן הפסוק הזה, דבר אל בני ישראל, יצא חרש שאינו שומע, אשר ידבנו לבו, יצא שוטה שאינו מתנדב בלבו, מאת כל איש, יצא קטן שאינו איש, והתורם את שאינו שלו, שנאמר מאת כל איש, משלהן, ונכרי שתרם של ישראל אפילו ברשותו, שנאמר דבר אל בני ישראל, יצא נכרי שאינו מישראל.