מדרש על איוב 4:9

נְקֹם נִקְמַת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִלּוּ רָצָה מֹשֶׁה לִחְיוֹת כַּמָּה שָׁנִים, הָיָה חַי. שֶׁאָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף. תָּלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִיתָתוֹ בְּנִקְמַת מִדְיָן. אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ שִׁבְחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁלֹּא אָמַר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֶחְיֶה אֲעַכֵּב נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הַמִּדְיָנִים. מִיָּד, וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן. אֲנָשִׁים, צַדִּיקִים. וּלְהַלָּן, בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים (שמות יז, יג), נַמֵּי צַדִּיקִים. וְכֵן, בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים (איוב ד, ט). לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּמֹשֶׁה אָמַר, נִקְמַת ה'. אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם, הֲרֵינִי וְאַתֶּם זִיקוּ שֶׁלָּכֶם מִתְבַּקְּשִׁים, שֶׁגָּרְמוּ לִי לְהַזִּיק אֶתְכֶם. אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹן הָעוֹלָם, אִם הָיִינוּ עֲרֵלִים אוֹ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ כּוֹפְרִים בַּמִּצְוֹת, לֹא הָיוּ שׂוֹנְאִים אוֹתָנוּ וְלֹא רוֹדְפִין אַחֲרֵינוּ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל תּוֹרָה שֶׁנָּתַתָּ לָנוּ. לְכָךְ הַנְּקָמָה שֶׁלְּךָ. הֱוֵי, לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה. יֵשׁ אוֹמְרִים: אַלְפַּיִם מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט שָׁלַח. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא, וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף לִשְׁמֹר אֶת הַכֵּלִים, וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר, שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת וְגוֹ' (שה״‎ש ד, ב). וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף לִתְפִלָּה. וּמִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה, הֲרֵי שְׁנֵי אֲלָפִים. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. מַהוּ וַיִּמָּסְרוּ. שֶׁהֵם נִמְסָרִין זוּגוֹת זֶה לָזֶה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּמָּסְרוּ, בְּעַל כָּרְחָן, לְפִי שֶׁתָּלָה הַכָּתוּב מִיתַת מֹשֶׁה בְּנִקְמַת מִדְיָן. אָמְרוּ, נֵלֵךְ לְמִדְיָן וְיָמוּת מֹשֶׁה. נִמְנְעוּ מִלֵּילֵךְ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, הַטֵּל גּוֹרָלוֹת עַל הַשְּׁבָטִים וְהֵם נִמְסָרִין מֵאֲלֵיהֶם. וַיִּשְׁלַח אוֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אַתָּה בְּעַצְמְךָ. וְהוּא מְשַׁלֵּחַ אֲחֵרִים. עַל שֶׁנִּתְגַּדֵּל בְּמִדְיָן, אָמַר, אֵינוֹ דִּין שֶׁאֲנִי מֵצִיר לָהֶם, שֶׁעָשׂוּ בִּי טוֹבָה. הַמָּשָׁל אוֹמֵר, בְּאֵר שֶׁשָּׁתִיתָ מִמֶּנּוּ מַיִם, אֶל תִּזְרֹק בּוֹ אֶבֶן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁאֵינָהּ זוֹ אוֹתָהּ מִדְיָן שֶׁנִּתְגַּדֵּל בָּהּ מֹשֶׁה, שֶׁזּוֹ בְּצַד מוֹאָב וְהִיא חֲרֵבָה עַד עַכְשָׁו. וְלָמָּה שָׁלַח פִּנְחָס. מִי שֶׁהִתְחִיל בַּמִּצְוָה, גּוֹמְרָהּ. הוּא הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי וְהִכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית, יִגְמֹר מִצְוָתוֹ. וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ, זֶה הָאֲרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בְּכָתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז, ט). רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר, אֵלּוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה שֶׁבָּהֶם אוּרִים וְתֻמִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן (שמות כט, כט). וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן וְגוֹ', וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן וְגוֹ', וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב. וּמַה בִּקֵּשׁ שָׁם. אֶלָּא שֶׁהָלַךְ לִטֹּל שְׂכַר עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אֶלֶף שֶׁהִפִּילוּ מִיִּשְׂרָאֵל. וְעָלָיו נֶאֱמַר, כֹּרֶה שַׁחַת בָּהּ יִפֹּל וְגוֹ' (משלי כו, כז). מָשָׁל לְהַהוּא גַּמְלָא דַּהֲוָה אֲזִיל לְמֵיסַב וּלְמִתְבַּע קַרְנֵי, וְאוּדְנֵי דַּהֲווּ לֵיהּ גִּזּוֹ מִינֵיהּ, וַיִּקְּחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְגוֹ', וַיָּבִיאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, לְהוֹדִיעֲךָ שִׁבְחָן שֶׁל אֵלּוּ שֶׁלֹּא רָצוּ לִטֹּל מִן הַבִּזָּה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, אֶלָּא הִשְׁלִימוּהוּ לִפְנֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן נָטְלוּ. וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה, לְהוֹדִיעֲךָ עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וְשִׁבְחוֹ, שֶׁהָיוּ כֻּלָּן תַּלְמִידֵי תַּלְמִידָיו.

ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, בעזה שברוחות ואי זו זו זו רוח קדים וכן אתה מוצא שלא נפרע המקום מאנשי דור המבול ומאנשי סדום אלא ברוח קדים עזה שנ' מנשמת אלוה יאבדו ומרוח אפו יכלו (איוב ד׳:ט׳) מנשמת אלוה יאבדו זה דור המבול ומרוח אפו יאכלו אלו אנשי סדום. וכן אתה מוצא באנשי מגדל שלא נפרע המקום מהם אלא ברוח קדים שנא' ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ (בראשית י) ואין הפצה אלא רוח קדים שנ' ברוח קדים אפיצם (ירמיה יח). וכן אתה מוצא במצרים [שלא נפרע מהם המקום אלא ברוח קדים] שנא' וה' ניהג רוח קדים בארץ (שמות י יג). וכן אתה מוצא שלא נפרע הקב"ה מעשרת השבטים אלא ברוח קדים שנא' כי הוא בין אחים יפריא יבא קדים רוח ה' ממדבר עולה ויבש מקורו ויחרב מעיינו הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה (הושע יג). וכן אתה מוצא בעשרת השבטים שלא נפרע המקום מהם אלא ברוח קדים שנא' ברוח קדים אפיצם. וכן את מוצא בצור שלא נפרע מהם הב"ה אלא ברוח קדים שנ' רוח הקדים שברך בלב ימים (יחזקאל כז). וכן את מוצא שאין הקב"ה עתיד ליפרע ממלכות העליזה אלא ברוח קדים שנ' ברוח קדים תשבר וגו' (תהלים מח). וכן את מוצא שאין הקב"ה עתיד ליפרע מן הרשעים בגיהנם אלא ברוח קדים שנ' כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן העמיק הרחיב מדורתה אש ועצים הרבה נשמת ה' כנחל גפרית בוערה בה (ישעיה ל) ואומר הגה ברוחו הקשה ביום קדים (שם כז) אף כאן אתה אומר ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה בעזה שברוחות ואי זו זו זו רוח קדים:

על סדום ועל עמורה גפרית. הגפרית מין עפר הוא, כגון המלח הנחצב וצוה הקב"ה לגבריאל ולבית דינו ולקח גפרית מן העפר והמטיר על סדום ועל עמורה, והכל ע"י רוח קדים נשא הגפרית ממקומו, מן הנחל של גפרית, כדכתיב נשמת ה' כנחל גפרית (ישעיה ל לג), וכה"א מנשמת (אלהים) [אלוה] יאבדו ומרוח אפו יכלו (איוב ד ט), וכן אתה דורש בפסוק ויט משה את ידו על הים (שמות יד כא), ויש שם אתנחתא וגבול המלים, התחיל ואמר כל זה הוא מאת ה' מן השמים היתה הגזירה, וזאת נלקחה מן הארץ, כמו הגפרית, וכך מנהג בני אדם, אם אדה רודה פת בתנור ובא בנו רעב לפניו נותן לו לחם, וכשיבא אורח הופכו בגחלים ונותנו על ראשו, אף הקב"ה כן, כשבאו בניו רעבים המטיר להם לחם מן השמים, וכשמרדו סדומיים חתה עליהם גחלים, אבל גפרית ח"ו שיאמר אדם שעלה לשמים, או שירד מן השמים, אלא אמיתת הצדק כדדרשנו, וכן אתה דורש ימטר על רשעים פחים אש וגפרית (תהלים יא ו), שאינה יורדת מן השמים, אלא רוח זלעפות הוא מנת כוסם, הוא בית קבולם של פחי אש וגפרית הי' נושא אותם, את האש מתופת, ואת הגפרית מנחל של גפרית אשר שם, והיא ממטרת על רשעים בגיהנם בגזירתו של הקב"ה, וכן אתה דורש וברד שלג וקיטור (תהלים קמח ח), כי אינם יורדין מן השמים, אלא רוח סערה עושה דברו של הקב"ה, ומתגברת ולוקחת אותם מאוצרות אשר בתחתית הארץ, כדדרשנו בתחלת שכל טוב, וממטרת אותם בגזירתו על הארץ, וכן אמר ר' חנינא בן פזי אין דבר רע יורד מן השמים, א"ר יודן מפני מה אדם מפחד מאש ונפשו (סוללת) [סולדת] עליו בגופו, מפני שהיא נידונית בה לעתיד, וא"ר יודן מפני מה אדם מריח גפרית ונפשו (סוללת) [סולדת] עליו, שיודעת שנידונית בה לעתיד: