מדרש על ירמיהו ל:10

רב נחמן ורב יצחק הוו יתבי בסעודתא אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק לימא מר מלתא אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה בתר דסעיד אמר לי הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת. אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא וקברו קבריא אמר ליה מקרא אני דורש שנאמר (ירמיה ל י) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה׳ ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. כי הוה מיפטר אמר ליה ליברכן מר. אמר ליה אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מהלך במדבר והיה רעב ועיף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצלו נאה ואמת המים עוברת תחתיו אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצלו וכשבקש לילך אמר לו אילן במה אברכך אם אומר שיהיו פירותיך מתוקין הרי פרותיך מתוקין שיהיה צלך נאה הרי צלך נאה שתהא אמת המים עוברת תחתיך הרי אמת המים עוברת תחתיך אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך (דף ו) יהיו כמותך אף אתה במה אברכך אם בתורה הרי יש לך תורה ואם לגדולה הרי יש לך גדולה ואם לכבוד הרי יש לך כבוד ואם בעושר הרי יש לך עושר ואם בבנים הרי יש לך בנים אלא יהי רצון שיהיו כל צאצאי מעיך כמותך:

יב רַב נַחְמָן וְרַב יִצְחָק הֲווּ יָתְבֵי בִּסְעוּדָתָא, אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב יִצְחָק: לֵימָא מַר מִלְּתָא, אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְסִיחִין בִּסְעוּדָה, שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לְוֵשֶׁט, וְיָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה. בָּתַר דְּסָעִיד, אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר יוֹחָנָן: יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת! אָמַר לֵיהּ: וְכִי בִּכְדִי סָפְדוּ סַפְדָּנַיָּא? וְחָנְטוּ חַנְטַיָּא? וְקָבְרוּ קַבְרַיָּא? אָמַר לֵיהּ: מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיהו ל׳:י׳) "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִי יַעֲקֹב, נְאֻם ה', וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם", מַקִּישׁ הוּא לְזַרְעוֹ, מַה זַּרְעוֹ בַּחַיִּים, אַף הוּא בַּחַיִּים. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הָאוֹמֵר: 'רָחָב' 'רָחָב', מִיָּד נִקְרִי. אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: אֲנָא אֲמִינָא, וְלָא אִכְפַּת לִי. אָמַר לֵיהּ: כִּי קָא אֲמִינָא, בְּיוֹדְעָהּ וּבְמַכִּירָהּ וּבְמַזְכִּיר אֶת שְׁמָהּ קָא אֲמִינָא. כִּי הֲוָה מִיפְטַר, אָמַר לֵיהּ: לִיבָרְכָן מַר. אָמַר לֵיהּ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר, וְהָיָה רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא, וּמָצָא אִילָן שֶׁפֵּרוֹתָיו מְתוּקִין, וְצִלּוֹ נָאֶה, וְאַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתָּיו. אָכַל מִפֵּרוֹתָיו וְשָׁתָה מִמֵּימָיו וְיָשַׁב בְּצִלּוֹ, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ לֵילֵךְ, אָמַר לוֹ: אִילָן אִילָן, בַּמָּה אֲבָרֶכְךָ? אִם אוֹמַר: שֶׁיִּהְיוּ פֵּרוֹתֶיךָ מְתוּקִין? הֲרֵי פֵּרוֹתֶיךָ מְתוּקִין! שֶׁיִּהְיֶה צִלְךָ נָאֶה? הֲרֵי צִלְּךָ נָאֶה! שֶׁתְּהֵא אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ? הֲרֵי אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ! אֶלָּא, יְהִי רָצוֹן שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנּוֹטְעִים מִמְּךָ, יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ. אַף אַתָּה, בַּמָּה אֲבָרֶכְךָ? אִם בַּתּוֹרָה? הֲרֵי יֵשׁ לְךָ תּוֹרָה! (ואם לגדולה? הרי יש לך גדולה! ואם לכבוד? הרי יש לך כבוד!) וְאִם בְּעֹשֶׁר? הֲרֵי יֵשׁ לְךָ עֹשֶׁר! אִם בְּבָנִים? הֲרֵי יֵשׁ לְךָ בָּנִים! אֶלָּא, יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהוּ כָּל צֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כְּמוֹתְךָ.

‎וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, אֵלּוּ שָׂרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָבִינוּ יַעֲקֹב שָׂרָהּ שֶׁל בָּבֶל עוֹלֶה שִׁבְעִין עוּקִים וְיוֹרֵד, וְשֶׁל מָדַי חֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם וְיוֹרֵד, וְשֶׁל יָוָן מֵאָה וְיוֹרֵד, וְשֶׁל אֱדוֹם עָלָה וְלֹא יָדַע כַּמָּה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר, שֶׁמָּא לָזֶה אֵין לוֹ יְרִידָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל (ירמיה ל, י). כִּבְיָכוֹל אֲפִלּוּ אַתָּה רוֹאֵהוּ עוֹלֶה אֶצְלִי, מִשָּׁם אֲנִי מוֹרִידוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה' (עובדיה א, ד).