מדרש על משלי 14:28

[א] 'והביא' "והביאה" – שלא יביאנה חציים, הא אם אמר "הרי עלי מנחה של שני עשרונים" – לא יביאנה בשני כלים אלא בכלי אחד. "אל בני אהרן" – אפילו הם רבואות; וכן הוא אומר (משלי יד, כח) "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ". "הכהנים וקמץ" – מלמד שהקמיצה מצות כהונה. הלא דין הוא! מה אם שחיטה – שקבע לה צפון – לא קבע לה כהן, קמיצה – שלא קבע לה צפון – אינו דין שלא יקבע לה כהן?! מליקה תוכיח! שלא קבע לה צפון וקבע לה כהן! לא! אם אמרת במליקה – שקבע לה מזבח, תאמר בקמיצה שלא קבע לה מזבח! הואיל ולא קבע לה מזבח – לא יקבע לה כהן! תלמוד לומר "הכהנים וקמץ" – מלמד שהקמיצה מצות כהונה.

פס'. והביאה שלא יביאנה חציין שאם אמר הרי עלי מנחה של שני עשרונים לא יביאנה בשני כלים אלא בכלי אחד. אל בני אהרן הכהנים אפי' הן רבואות וכן הוא אומר (משלי י״ד:כ״ח) ברב עם הדרת מלך. הכהנים וקמץ. מצות קמיצה בכהנים. וקמץ. קומץ אחד לעשרון. קומץ אחד לששים עשרונים. והיכן אתה מוצא מנחה של ששים עשרונים כגון יו"ט הראשון של חג הסוכות שחל להיות בשבת י"ג פרים י"ד כבשים שעיר עזים שני כבשים של שבת אילים שנים כל הראוי לבילה כגון ששים עשרון שראוין ליבלל אע"פ שלא בלל כשר. שאין בלילה מעכבת היינו דאמר רבי זירא (ליבלל בכלי) אבל (אמר) עשרון שאין ראוין לבילה בכלי אחד בלילה מעכבת. מנא לן משמן מה שמן לוג אחד לעשרון אחד. לוג אחד לששים עשרונים שנאמר (ויקרא י״ד:כ״א) למנחה ולוג שמן. וקמץ משם. ממקום שרגלי הזר עומדת. (שם ו) מלוא קומצו. יכול מבורץ ת"ל בקמצו. יכול יקמוץ בראשי אצבעותיו ת"ל מלוא קומצו. כיצד עושה חופה אצבעותיו על פס ידו. במחבת או במרחשת (וקובץ) ומוחק באגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה וזו היא אחת מעבודות קשות שבמקדש. מסלתה ומשמנה. שתהא הסלת בלולה בשמן. ד"א מסלתה ומשמנת שאם חיסר סלתה או שמנה כפולה. ד"א מסלתה ולא מסולת חברתה. משמנת ולא משמן חברתה מיכן אמרו שתי מנחות שנתערבו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות. ד"א מסלתה ומשמנה שאם קמץ ועלה בידו צרור או גרגר מלח או קורט של לבונה פסול. על כל לבונתה. שתהא שם לבונה בשעת קמיצה. אזכרתה. נזכרים בה. לה' לשם:

וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא ב, ב), תָּנֵי רַבִּי חִיָּא וַאֲפִלּוּ רִבּוֹת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן (משלי יד, כח): בְּרָב עָם הַדְּרַת מֶלֶךְ. (ויקרא ב, ב): וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, מִסַּלְתָּהּ וְלֹא כָּל סָלְתָּהּ, מִשַּׁמְנָהּ וְלֹא כָּל שַׁמְנָהּ, הֲרֵי שֶׁהֵבִיא מִנְחָתוֹ מִגּוֹלָה מֵאַסְפַּמְיָא וְרָאָה אֶת הַכֹּהֵן שֶׁהִקְמִיץ וְאָכַל אֶת הַשְּׁאָר, אָמַר אוֹי לִי, כָּל הַצַּעַר הַזֶּה שֶׁנִּצְטַעַרְתִּי בִּשְׁבִיל זֶה, וְהַכֹּל מְפַיְּסִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ וּמָה אִם זֶה שֶׁלֹּא נִצְטַעֵר אֶלָּא שְׁנֵי פְּסִיעוֹת בֵּין הָאוּלָם לַמִּזְבֵּחַ זָכָה לֶאֱכֹל, אַתָּה שֶׁנִּצְטַעַרְתָּ כָּל הַצַּעַר הַזֶּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא (ויקרא ב, ג): וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, רַבִּי חֲנִינָא בַּר אַבָּא אֲזַל לְחַד אֲתַר אַשְׁכָּחָא הָדֵין פְּסוּקָא רֹאשׁ סִדְרָא: וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, מַה פָּתַח עֲלָהּ (תהלים יז, יד): מִמְתִים יָדְךָ ה' מִמְתִים מֵחֶלֶד. מִמְתִים יָדְךָ ה', מַה גִּבּוֹרִים הֵם אֵלּוּ שֶׁנָּטְלוּ חֶלְקָן מִתַּחַת יָדְךָ ה', וְאֵיזֶה זֶה שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי. מִמְתִים מֵחֶלֶד, אֵלּוּ שֶׁלֹּא נָטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ. חֶלְקָם בַּחַיִּים, אֵלּוּ קָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ. וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם, אֵלּוּ קָדְשֵׁי הַגְּבוּל. יִשְׂבְּעוּ בָנִים, (ויקרא ו, יא): כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכְלֶנָּה. וְהִנִּיחוּ יִתְרָם לְעוֹלְלֵיהֶם, וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, אַהֲרֹן זָכָה לְבָנִים בֵּין כְּשֵׁרִים בֵּין פְּסוּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב, ה): בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה רוֹדֵף שָׁלוֹם בְּיִשְׂרָאֵל. (מלאכי ב, ה): וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי, שֶׁקִּבֵּל עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּבִרְתֵת וּבְזִיעַ. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר (מלאכי ב, ה): מִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת, אָמְרוּ בְּשָׁעָה שֶׁיָּצַק משֶׁה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן, נִרְתַּע וְנָפַל לַאֲחוֹרָיו, וְאָמַר, אוֹי לִי שֶׁמָּא מָעַלְתִּי בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. הֵשִׁיבָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמְרָה לוֹ (תהלים קלג, א ג): הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ וגו' כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיּוֹרֵד וגו'. מַה הַטַּל אֵין בּוֹ מְעִילָה אַף הַשֶּׁמֶן אֵין בּוֹ מְעִילָה. כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יוֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן, וְכִי שְׁנֵי זְקָנִים הָיוּ לְאַהֲרֹן וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הַזָּקָן זְקַן, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה אֶת הַשֶּׁמֶן יוֹרֵד עַל זְקַן אַהֲרֹן הָיָה שָׂמֵחַ כְּאִלּוּ עַל זְקָנוֹ יָרָד. (מלאכי ב, ו): תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, שֶׁלֹּא אָסַר אֶת הַמֻּתָּר וְלֹא הִתִּיר אֶת הָאָסוּר. בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, שֶׁלֹּא הִרְהֵר אַחַר דַּרְכֵי הַמָּקוֹם, כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִרְהֵר אָבִינוּ אַבְרָהָם. וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן, שֶׁהֵשִׁיב פּוֹשְׁעִים לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים א, ד): מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ, מַה כְּתִיב בּוֹ בַּסּוֹף (מלאכי ב, ז): כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְּשׁוּ מִפִּיהוּ וגו'.