Musar על משלי 14:28

הג"ה. [וְאַגַּב נְבָאֵר אֶת סוֹף הַמַּאֲמָר הַנַּ"ל. שֶׁזֶּה לְשׁוֹן הַגְּמָרָא: יָכוֹל אַף לְדִבְרֵי תּוֹרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן", יָכוֹל יָגִיס דַּעְתּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר "מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם", וְלִכְאוֹרָה תָּמוּהַ, דְּמֵהֵיכֵי תֵּיתִי נֹאמַר, שֶׁיִּהְיֶה אִלֵּם לְדִבְרֵי תּוֹרָה, אִם כֵּן, לָמָּה נִבְרָא הַדִּבּוּר בָּאָדָם, אִם לֹא לְדַבֵּר בְּתוֹרַת ה' וּבְרוֹמְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ? וְגַם סוֹף הַמַּאֲמָר 'יָכוֹל יָגִיס דַּעְתּוֹ' הוּא תָּמוּהַ, דְּמָה עִנְיָן זֶה לְמִדַּת הָאִלְּמוּת דַּוְקָא? וְנִרְאֶה דְּהִנֵּה יָדוּעַ דְּלִמּוּד הַתּוֹרָה יֵשׁ בִּשְׁנֵי גַּוְנֵי: א. לִלְמֹד בְּעַצְמוֹ. ב. לִלְמֹד בַּחֲבוּרָה עִם אֲחֵרִים. וּבְכָל אֶחָד יֵשׁ מַעֲלָה וְחִסָּרוֹן. אִם לוֹמֵד בְּעַצְמוֹ, יֵשׁ מַעֲלָה, שֶׁלֹּא יוּכַל לָבוֹא לְשׁוּם דִבּוּר אָסוּר, כִּי אֵין אִישׁ אִתּוֹ שֶׁיְּדַבֵּר עִמּוֹ, אֲבָל יֵשׁ חִסָּרוֹן, שֶׁהַלִּמּוּד לֹא נִתְבָּרֵר יָפֶה עַל יְדֵי זֶה. וְאִם לוֹמֵד עִם אֲחֵרִים יֵשׁ חִסָּרוֹן, שֶׁעַל יְדֵי הִתְחַבְּרוּת בָּא לִפְעָמִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים וְלָשׁוֹן הָרָע וְלֵיצָנוּת, אֲבָל כְּנֶגְדּוֹ יֵשׁ מַעֲלָה גְּדוֹלָה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְבָּרֵר הַלִּמּוּד יָפֶה. וְזוֹ כַּוָּנַת הַגְּמָרָא: יָכוֹל אַף לְדִבְרֵי תּוֹרָה? פֵּרוּשׁ: לֹא שֶׁלֹּא יְדַבֵּר כְּלָל בַּתּוֹרָה, רַקּ יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִדַּת הָאִלְּמוּת, שֶׁהִיא הַשְּׁמִירָה הַיְתֵרָה אַף לְדִבְרֵי תּוֹרָה, כְּגוֹן, שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִם אֲנָשִׁים כְּלָל אַף בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, מִיִּרְאָה פֶּן יִמָּשֵׁךְ עַל יְדֵי זֶה לְבַסּוֹף לְדִבּוּרִים אֲסוּרִים, וְרַק יִלְמַד לְעַצְמוֹ, וּכְהַאי גַּוְנָא בִּשְׁאָר עִנְיְנֵי מִצְוֹת הַבָּאוֹת עַל יְדֵי דִּבּוּר, כְּגוֹן תְּפִלָּה וְכַדּוֹמֶה, לֹא יִצְטָרֵף לְעוֹלָם עִם שׁוּם אָדָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לְדִבּוּרִים אֲסוּרִים, עַל זֶה הֵשִׁיבוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: "צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן", וְלֹא כְּתִיב "צֶדֶק יְדַבֵּר" בִּלְשׁוֹן יָחִיד, כְּמוֹ שֶׁפָּתַח תְּחִלָּה בִּלְשׁוֹן אִלֵּם לְהוֹרוֹת לָנוּ שֶׁיְּדַבֵּר צֶדֶק בַּחֲבוּרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (ברכות ס"ג:): "חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים" (ירמיה נ' ל"ו), חֶרֶב עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בַּד בְּבַד, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּטַּפְּשִׁין וְכוּ'. וְכֵן כְּהַאי גַּוְנָא בִּתְפִלָּה, מִצְוָה בְּצִבּוּר (משלי י"ד כ"ח) וּ"בְרָב עַם הַדְרַת מֶלֶךְ". וְאִם כֵּן לְפִי זֶה הָאָדָם הַשָּׁלֵם הוּא בַּמַּעֲלָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְנַהֵג בִּשְׁנֵי הֲפָכִים, דְּהַיְנוּ בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם יִהְיֶה כְּאִלֵּם וְלֹא יְדַבֵּר אֲפִלּוּ בַּמֻּתָּר, כִּי אִם בְּמַה שֶּׁהוּא הֶכְרֵחַ, וּבְעִנְיְנֵי הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת יַרְחִיב הַדִּבּוּר בְּכָל הַיְכֹלֶת לִלְמֹד עִם רַבִּים וּלְדַבֵּר עִמָּם בְּדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, וּמִכָּל מָקּוֹם יַעֲמֹד עַל הַמִּשְׁמָר לִבְלִי לְדַבֵּר עִמָּם בְּשׁוּם דִּבּוּר הָאָסוּר. וְלָזֶה סִיְּמָה הַגְּמָרָא יָכוֹל יָגִיס דַּעְתּוֹ? כְּשֶׁהוּא רוֹאֶה שְׁאָרֵי אֲנָשִׁים שֶׁמַּפְקִירִים לְגַמְרֵי אֶת דִּבּוּרָם וּמְטַנְּפִים אֶת פִּיהֶם בְּלָשׁוֹן הָרָע וְלֵיצָנוּת וּשְׁאָרֵי דִּבּוּרִים אֲסוּרִים יַחֲזִיק אוֹתָם לִרְשָׁעִים גְּמוּרִים וְאֶת עַצְמוֹ יַחֲזִיק לְצַדִּיק גָּמוּר, תַּלְמוּד לוֹמַר "מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם", שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁפֹּט אוֹתָם לְמִישׁוֹר וְלִזְכוּת, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים מַה הוּא לָשׁוֹן הָרָע, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָרֵי דִּבּוּרִים אֲסוּרִים, וְגַם אֵינָם יוֹדְעִים אֶת חֹמֶר הֶעָוֹן שֶׁיֵּשׁ בְּדִבּוּרִים אֲסוּרִים].

ואחרי אשר התבאר כי לא נברא העולם לצורך. נאמר, כי נברא לסיבה גדולה, והיא עבודת הבורא יתברך, כי כאשר המלך לא ייקרא ״מלך״ עד אשר יהיה לו עם, כמו שנאמר (משלי יד) ״ברב עם הדרת מלך״. כמו כן שם הבורא לא נקרא ״בורא״ עד אשר יהיה לו נברא, ולא נקרא ״אלהים״ עד אשר יהיה לו עם, כמו שנאמר (ויקרא כו) ״והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם״. ואף על פי ששם האלהות לא יחסר בחסרון בני האדם ולא יוסיף בהם, אך בבריאת העולם היה ראוי להיקרא שם הבורא ״אלהים״. הדמיון, כי המכה יכול להכות, אבל לא ייקרא ״מכה״ עד אשר יהיה לו מוכה, ואם אין לו מוכה, בשביל זה לא יחסר כח המכה, אך במוכה יהיה ראוי להיקרא ״מכה״. וכן הבורא לא יחסר כחו בטרם נברא העולם, אך בבריאת העולם הוסיף שלימות שלו. וזו היא הסיבה אשר למענה נברא העולם. אם כן נדע ונשכיל כי בריאת העולם היא שלימות שם האלהות.

הלכתא אומר זמן בראש השנה ויום כפור. ונוהגין שהש"ץ אומר שהחיינו לאחר כל נדרי. והקהל עונין אמן, ויכונו לצאת בברכת החזן. ומי שרוצה לנהוג לברך לעצמו קודם שיסיים ש"ץ הברכה, וסובר שזהו עדיף שיעשה בעצמו ולא יוציא אותו אחר, לא ישר בעיני. אדרבה, ברוב עם הדרת מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכן נראה לי לנהוג בברכת הלל וברכת הלולב שהש"ץ יברך בקול רם והקהל יכוונו לצאת בברכתו ויענו אמן. וכבר כתבתי מזה במקום אחר, והבאתי ראיה מהא דאיתא בברכות בפ' אלו דברים (ברכות דף נ"ג) (א) ת"ר היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם, בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו, וב"ה אומרים אחד מברך לכולם, שנאמר (משלי יד, כח) ברוב עם הדרת מלך. בשלמא ב"ה מפרשי טעמא, אלא בית שמאי מ"ט. קסברי מפני ביטול בית המדרש, עד כאן: