מדרש על משלי 6:27

תמן תנינן: רבי אומר: עשה לך נר שתלך לאורו, ואי זה? זה אורה של תורה, שנאמר: (משלי ו כג): "כי נר מצוה ותורה אור" וגו'. מכאן היה רבי מאיר אומר: אשרי אדם שקנה לו תורה, למה? מפני שהיא משמרת אותו מדרך רע, שנאמר: (משלי ו כד): "לשמורך מדרך רע", כל מי שיש בו דעת - יישמר ממנה. "מחלקת לשון נכריה" - הוי זהיר ממנה, שלא תשטה אותך ביפיה, שנאמר: (משלי ו כה): "אל תחמוד יופיה בלבבך, ואל תיקחך בעפעפיה"; (משלי ו כו): "כי בעד אישה זונה עד כיכר לחם, ואשת איש נפש יקרה תצוד". רבי מאיר שאל את אלישע בן אבויה רבו, אמר לו: מהו "ואשת איש נפש יקרה תצוד"? אמר לו: בן אדם שהוא הדיוט, אם נתפש הוא בעבירה, אין גנאי לו, למה - שהוא אומר 'הדיוט אני, ולא הייתי יודע עונשה של תורה', אבל חבר, אם נתפש בעבירה, גנאי היא לו, מפני שהוא מערב דברי טהרה עם דברי טומאה, אותה תורה שהיתה לו יקרה - הוא מבזה אותה, שעמי הארץ אומרים 'ראו חבר שנתפש בעבירה ובזה את תורתו', לכך נאמר "נפש יקרה תצוד". אמר רבי אבהו: מהו "תצוד"? שנתפש במצודה זאת. אמר רבי אלכסנדראי: מהו "יקרה"? זו היא התורה, שנאמר (משלי ג טו): "יקרה היא מפנינים, וכל חפציך לא ישוו בה", לכך נאמר "נפש יקרה תצוד". אמר לו 'רבי, מהו עונשה של אשת איש לעתיד לבוא?', אמר לו 'בני, עד שאתה שואלני בדבר זה, בוא וראה מה כתיב למטה מן העניין: (משלי ו כז): "היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה?" וגו', (משלי ו כט): "כן הבא אל אשת רעהו - לא יינקה כל הנוגע בה": נאמר כאן "לא יינקה" ונאמר להלן בחילול השם (שמות כ ז): "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא", מה להלן כל ממונן - אף כאן "לא יינקה" מפלת כל זכויותיו. אמר לו 'רבי, אין לו תקנה?', אמר לו 'בני, פעם אחת הייתי יושב לפני בן עזאי חברי, והיינו מעיינין בפרשה זו, כיוון שבאנו לפסוק זה, אמר לי 'ילך ויגדל יתום בתוך ביתו, וילמדו תורה, ויעסוק בכל המצות, ומתכפרין לו עוונותיו לעולם הבא, על מנת שלא יחזור בעבירה ויעשה תשובה'. אמרתי לו 'ראיה לדבר זה מניין?', אמר לי 'כתיב (ירמיהו ד א): "אם תשוב ישראל נאום ה' אליי תשוב", למה? (ירמיהו ג יב): "כי חסיד אני נאום ה' לא אטור לעולם"'. אמרתי לו 'כבר יש לי תשובה אחרת שהיא גדולה ממנה, שנאמר (הושע יד ג): "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוונך", אפילו כפרת בעיקר, מה אם מי שכופר בעיקר הקב"ה מקבלו בתשובה, אף זה הקב"ה מקבלו בתשובה'. נענה רבי מאיר תלמידו, אמר לו 'רבי, לא ישמעו אזניך מה שאתה מדבר? אם אלו הקב"ה מקבלן בתשובה, על אחת כמה וכמה אתה, שיש בך כל התורה כולה! ולמה אין אתה עושה תשובה?', אמר לו 'פעם נכנסתי לבית הכנסת וראיתי תינוק אחד שיושב לפני רבו, והיה רבו מקריא אותו (תהלים נ טז): "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך", והיה תלמיד משיב ואומר 'ולאלישע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך'. כיוון ששמעתי כך, אמרתי 'על אלישע נחתמה הגזירה מלמעלה'. ענה רבי מאיר ואמר 'רבי, עשה תשובה בעולם הזה, ואני עומד בגזירה בספקולא שלך ליום הדין לעתיד לבוא!' אף על פי כן לא קיבל עליו. כיוון שמת, באו ואמרו לו לרבי מאיר 'בוא וראה האש שהוא אוכל על קברו של רבך', באותה שעה פרס רבי מאיר טליתו על קברו של רבו, והיה משביע האש ואומר (רות ג יג): "ליני הלילה והיה בבוקר אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנוכי חי ה' שכבי עד הבוקר": ליני הלילה - בעולם הזה שכולו לילה, והיה בבוקר - לעולם הבא שכולו אור, אם יגאלך טוב יגאל - זה הקב"ה, דכתיב ביה (תהלים קמה ט): "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנוכי, חי ה'! כיוון שהזכיר עליה שמו של הקב"ה, נכבה האש. מכאן אמרו חכמים, אשרי איש שהוא מעמיד תלמידים שמבקשים עליו רחמים.

דרש רבי דוסתאי דמן בירי למה דוד דומה לסוחר כותי אמר דוד לפני הקב״ה רבש״ע (תהלים יט יג) שגיאות מי יבין א״ל שבקי לך מנסתרות נקני שביקי לך גם מזדים חשוך עבדך שביקי לך אל ימשלו בי אז איתם דלא לשתעו בי רבנן שבקי לך ונקיתי מפשע רב שלא יכתוב סורחני אמר לו אי אפשר ומה יו"ד שנטלתי משרי עמד וצוה כמה שנים עד שבא יהושע והוספתי לו שנאמר (במדבר יג טז) ויקרא משה להושע בן נון יהושע כל הפרשה כלה על אחת כמה וכמה. ונקיתי מפשע רב אמר לפניו רבש״ע מחול לי על אותו עון כולו אמר כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו (משלי ו כז) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על גחלים ורגליו לא תכוינה כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה א״ל כל הכי נטרד ההוא גברא א״ל קביל עליך יסורין קביל עליה אמר רב יהודה אמר רב ששה חדשים נצטרע דוד ונסתלקה הימנו שכינה ופירשו ממנו סנהדרין נצטרע דכתיב (תהלים נא ט) תחטאני באזוב ואטהר וגו׳ נסתלקה הימט שכינה דכתיב (שם נא יד) השיבה לי ששון ישעך וגומר ופרשו ממנו סנהדרין דכתיב (שם קיט עט) ישובו לי יראיך וגו׳ ו' חדשים מנ״ל דכתיב (מ״א ב יא) והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה (ע״ב) בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנים וכתיב (ש״ב ה ה) בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלים מלך ל״ג שנה והנך ו׳ חדשים נצטרע דוד ונסתלקה הימנו שכינה (תהלים פו יז) עשה עמי אות לטובה וגו׳ אמר לפניו רבש״ע מחול לי על אותו עון מחול לך עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו א״ל בחייך איני מודיע אבל אני מודיע בחיי שלמה בנך בשעה שבנה שלמה את ביה״מ בקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים דבקו שערים זה בזה אמר כ״ד רננות ולא נענה אמר (שם כד ז) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד וגו׳ ולא נענה כיון שאמר (דהי״ב ו מב) ה׳ אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה באותה שעת נהפכו פני שונאי דוד לשולי קדרה וידעו כל ישראל שמחל לו הקב״ה על אותו עון:

מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה ל, טו): בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן, תְּנִינַן בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. כֵּיצַד שֶׁאִם יֹאמְרוּ לוֹ לְאָדָם בּוֹא וַהֲרֹג אֶת הַנֶּפֶשׁ וְאַתָּה מִתְרַפֵּא, אַל יִשְׁמַע לָהֶן, שֶׁכֵּן כְּתִיב (בראשית ט, ו): שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, הוֹאִיל וְכָל מִי שֶׁהוּא שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, הֵיאַךְ יָכוֹל הַחוֹלֶה לְהִתְרַפּאוֹת בִּשְׁפִיכוּת דָּמִים. גִּלּוּי עֲרָיוֹת כֵּיצַד, אִם יֹאמְרוּ לוֹ לְאָדָם עֲסֹק בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת וְאַתָּה מִתְרַפֵּא, לֹא יִשְׁמַע לָהֶן, שֶׁאָסוּר לוֹ לְאָדָם לַעֲסֹק בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת, אַתָּה מוֹצֵא שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת סְמוּכוֹת, פָּרָשַׁת נָזִיר וּפָרָשַׁת סוֹטָה, הַנָּזִיר נוֹדֵר שֶׁלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָדַרְתָּ שֶׁלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן כְּדֵי לְהַרְחִיק עַצְמְךָ מִן הָעֲבֵרָה, אַל תֹּאמַר הֲרֵינִי אוֹכֵל עֲנָבִים וְאֵין לִי עָווֹן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְנָדַרְתָּ מִן הַיַּיִן הֲרֵינִי מְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹא תֶחֱטָא לְפָנַי, אָמַר לְמשֶׁה לַמֵּד לְיִשְׂרָאֵל הִלְכוֹת נְזִירוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו, ב ד): אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר וגו' מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, וְכֵיוָן שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּךְ הֲרֵי הוּא כְּמַלְאָךְ. (במדבר ו, ח): כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדוֹשׁ הוּא לַה', כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דניאל ד, י): וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ. וְכֵן הָאִשָּׁה נִקְרֵאת גֶּפֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח, ג): אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תֹּאמַר הוֹאִיל וְאָסוּר לִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאִשָּׁה הֲרֵינִי תוֹפְשָׂהּ וְאֵין לִי עָווֹן אוֹ שֶׁאֲנִי מְגַפְּפָהּ וְאֵין לִי עָווֹן, אֲנִי נוֹשְׁקָהּ וְאֵין לִי עָווֹן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֵׁם שֶׁאִם נָדַר נָזִיר שֶׁלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן אָסוּר לֶאֱכֹל עֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים וּמִשְׁרַת עֲנָבִים וְכָל הַיּוֹצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן, אַף אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ אָסוּר לִגַּע בָּהּ כָּל עִקָּר, שֶׁכֵּן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר (משלי ו, כז כט): הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָֹּׂרַפְנָה, כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ, לְכָךְ סָמַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה שֶׁהֵן דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ, וְכָל מִי שֶׁנּוֹגֵעַ בְּאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ מֵבִיא מִיתָה עַל עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ז, כו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה, וּכְתִיב (משלי ה, ה): רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ, הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהּ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ הֵיאַךְ יְכוֹלָה הִיא לִתֵּן חַיִּים לַחוֹלֶה, לְכָךְ אֵין מִתְרַפְּאִין בָּהּ. עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כֵּיצַד, שֶׁאִם הָיָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל חוֹלֶה וְיֹאמְרוּ לוֹ לֵךְ אֵצֶל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִית וְאַתָּה מִתְרַפֵּא, אָסוּר לֵילֵךְ, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר (שמות כב, יט): זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ, וְהוֹאִיל שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים יָחֳרַם, מוּטָב לוֹ לָמוּת בַּחֹלִי וְאַל יֵעָשֶׂה חֵרֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְלֹא זֶה בִּלְבַד אָסוּר, אֶלָּא כָּל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת בּוֹ, שֶׁאִם יֹאמְרוּ לוֹ לְאָדָם טֹל מִמַּה שֶּׁמַּקְטִירִין לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אוֹ טֹל מִן הָאֲשֵׁרָה וַעֲשֵׂה מֵהֶן קָמֵיעַ וְהִתְרַפֵּא, אַל תִּטֹּל, שֶׁכֵּן כְּתִיב (דברים יג, יח): וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם, זוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאוֹמֵר (דברים ז, כו): וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ, לָמָּה, שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ וְאֵין מוֹעִילִין כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, ה): אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אוֹמֵר לְדוֹרוֹ, הֲרֵינִי נִכְנַס עִם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְדִין וְאוֹמֵר מַעֲשֶׂיהָ וּמַעֲשֵׂה אֱלֹהִים וְיִוָּדַע מַה בֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אַתָּה מוֹצֵא אַרְבַּע פְּעָמִים בְּדַף אֶחָד הֶרְאָה יִרְמְיָה גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְשִׁבְחוֹ שֶׁל אֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, ב ג): כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא. (ירמיה י, ד ה): בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ, כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה. שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, ו): מֵאֵין כָּמוֹךָ ה'. (ירמיה י, ז): מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם. שְׁמַעְתֶּם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, ח ט): וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ וגו' כֶּסֶף מְרֻקָּע מִתַּרְשִׁישׁ יוּבָא וגו'. שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְאַגִּיד לָכֶם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, י): וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת. שְׁמַעְתֶּם שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, יא): כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָא דִי שְׁמַיָא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה, שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, יב יג): עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ וגו' לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם. שְׁמַעְתֶּם שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, יד טו): נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת וגו' אַךְ הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים. שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, טז): לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְהִיא כְּאֶבֶן דּוֹמֵם וְאֵין בָּהּ מַמָּשׁ וַאֲחֵרִים שׁוֹמְרִים אוֹתָהּ שֶׁלֹא יִגְנְבוּ אוֹתָהּ הֵיאַךְ יְכוֹלָה הִיא לִתֵּן חַיִּים לְחוֹלֶה, לְכָךְ אָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת מִכָּל אֲשֶׁר לָהּ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם הָיוּ עוֹבְדִין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְלֹא הָיוּ עוֹזְבִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כ, ח): אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹבְדִין לֵאלֹהֵי מִצְרַיִם לֹא יִגָּאֵלוּ, לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶן שֶׁיַּנִּיחוּ מַעֲשֵׂיהֶן הָרָעִים וְלִכְפֹּר בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יב, כא): מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם, כְּלוֹמַר מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן, וְשַׁחֲטוּ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל מִצְרַיִם וַעֲשׂוּ הַפֶּסַח, שֶׁבְּכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵחַ עֲלֵיכֶם, הֱוֵי (ישעיה ל, טו): בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן.