מדרש על משלי 7:22

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים וְגוֹ', אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם, לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה (איוב לג טו, יז). מַהוּ מִגֶּבֶר יְכַסֶּה. הֶעֱלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמֶּנּוּ, שֶׁהֲלִיכָתוֹ מְאַבַּדְתּוֹ מִן הָעוֹלָם וּמוֹלִיכָתוֹ לְבֹר שַׁחַת. לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שַׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים (שם פסוק ל), שֶׁיְּאַבֵּד נַפְשׁוֹ מִן הָעוֹלָם בַּהֲלִיכָתוֹ. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהוֹלֵךְ אָדָם לַחְטֹא, הַשָּׂטָן מְרַקֵּד לְפָנָיו עַד שֶׁהוּא עוֹמֵד לִגְמֹר אֶת הָעֲבֵרָה. כֵּיוָן שֶׁעָבָר, חוֹזֵר וּמוֹדִיעוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טֶבַח יָבֹא וְגוֹ', עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ וְגוֹ' (משלי ז, כב-כג), כָּךְ הֶעֱלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבִּלְעָם עַד שֶׁהָלַךְ וְאִבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ. מִשֶּׁיָּצָא מִכְבוֹדוֹ וְהָלַךְ וְאִבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ וְיָדַע בְּמַה שֶּׁהוּא בּוֹ, הִתְחִיל לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ, לוֹמַר, תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים.

ויבא אלהים אל בלעם לילה (שם שם כ). זש"ה בחלום (בחזיון) [חזיון] לילה וגו', אז יגלה אוזן אנשים וגו', להסיר (מאדם) [אדם] מעשה וגוה מגבר יכסה (איוב לג טו טז יז), מהו מגבר יכסה, העלים הקב"ה ממנו, שהליכתו מאבדתו מן העולם, ומוליכו לבאר שחת, שבשעה שאדם הולך לחטא השטן מרקד לפניו, עד שהוא גומר את העבירה, כיון שאיבדו חוזר ומודיעו, שנאמר הולך אחריה פתאום וגו' עד יפלח חץ כבדו (משלי ז כב כג), כך העלים הקב"ה מבלעם עד שהלך ואיבד את נפשו, משיצא מכבודו והלך ואיבד את נפשו וידע במה שהוא בו, התחיל לבקש על נפשו, תמות נפשי מות ישרים (במדבר כג י).

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה (במדבר כב, כ), זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב לג, טו יז): בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים, אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים, לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה. הֶעֱלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמֶּנּוּ שֶׁהֲלִיכָתוֹ מְאַבַּדְתּוֹ מִן הָעוֹלָם וּמוֹלִיכַתּוּ לִבְאֵר שַׁחַת, (איוב לג, ל): [לחשך] לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים, שֶׁאִבֵּד נַפְשׁוֹ בַּהֲלִיכָתוֹ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהוֹלֵךְ אָדָם לַחְטוֹא הַשָֹּׂטָן מְרַקֵּד לוֹ עַד שֶׁגּוֹמֵר הָעֲבֵרָה, כֵּיוָן שֶׁאִבְּדוֹ חוֹזֵר וּמוֹדִיעוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי ז, כב כג): הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טֶבַח יָבֹא, עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל פָּח. הֶעֱלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן בִּלְעָם הָרָשָׁע עַד שֶׁהָלַךְ וְאִבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ, מִשֶּׁיָּצָא מִן כְּבוֹדוֹ וְיָדַע בַּמֶּה שֶׁהוּא בּוֹ, הִתְחִיל לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ (במדבר כג, י): תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים.