מדרש על קהלת 12:3

ד"א נטה ידך על השמים. מהיכן היה החשך, ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר מחושך של מעלה, שנאמר ישת חשך סתרו (תהלים יחי יב), ר' נחמיה אומר מחושך של גיהנם, שנאמר ארץ עיפתה כמו אופל (איוב י כב). אמר ר' יהושע בן לוי בשלשה מקומות שמענו שאדם משמיע תלמודו סמוך למיתתו, שנאמר להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך (משלי כב כא), וכן שלמה אמר סוף דבר הכל נשמע וגו' (קהלת יב ג), מהו צלמות ולא סדרים (איוב י כב), כיון שאדם בצילה של מיתה, הוא סודר תלמודו. ר' תנחומא בר אבא [אמר] כין שהוא בא להסתלק, מלאכי השרת אומרים לו תנו עז לאלהים וגו' (תהלים סח לה), וכן הוא אומר כה אמר ה' [אלהים] ביום רדתי שאולה וגו' (יחזקאל לא טו), הוי ארץ עיפתה כמו אופל וגו'. ר' יהודה אומר במה הרשעים מתכסין כשיורדין לשאול, בחושך, חזקיה אמר גיגית זו במה מכסין אותה בכלי חרש מינה וביה, כשם שהיא של חרש, כך אין מכסין אותה אלא בחרש, כך הרשעים מה כתיב בהם והיה במחשך מעשיהם וגו' (ישעיה כט טו), ולפיכך הקב"ה מורידן לשאל שהיא חשיכה, ומכסה עליהם את התהום שהוא חושך, שנאמר וחושך על פני תהום (בראשית א ב), הוי אותו החושך שהוא בא על המצרים, מתוך גיהנם באט. וכמה היה אותו החושך, רבותינו אמרו כדינר עבה גורדיצן (פי' שם מקום) וימש חושך.

ביום שיזועו שומרי הבית. ארבעה יסודי הגוף דם וליחה ומרה שחורה ומרה אדומה והם ד' רביעיות שאם חסרו מן הגוף רביעית דם ורביעית ליחה ורביעית אדומה ושחורה מיד מת. כל רביעית הכתוב בתלמוד ביצה ומחצה. וביום שיזועו אלו היסודות הארבעה מיד מתגרים בו החלאים עד שימות. ס"אט ביום שיזועו שומרי הבית אלו ארכבותיו שלאחר שנזקן מזדעזע. והתעוותו אנשי החיל אלו הצלעות ובטלו הטוחנות זה המסס ואצטומ' דליבא הוא הקרב העליון שטוחן המאכל שלאחר שנזקן האדם מתקרב (מתקדר) הקרב העליון ואינו טוחן המאכל. כי מיעטו. אלו השינים שגם הם טוחנין ובזקנותו מתמעטין וחשכו הרואות בארובות אלו העינים ר' חייא בר נחמא אומ' אלו הכליות שהן יועצות והלב מבין וכיון שהזקין בטלה עצתו ומחשבתו.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ וגו' (ויקרא טו, ב), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (קהלת יב, א): וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ, תְּנַן (משנה אבות ג-א): עֲקַבְיָא בֶּן מַהַלַּלְאֵל אוֹמֵר הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מֵאַיִן בָּאתָ מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לֶעָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וכו', רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר בְּשֵׁם רַב פַּפֵּי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי שְׁלָשְׁתָּן דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא מִתּוֹךְ פָּסוּק אֶחָד, וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶךָ, בְּאֵרְךָ זוֹ לֵיחָה סְרוּחָה, בּוֹרְךָ זוֹ רִמָּה וְתוֹלֵעָה, בּוֹרְאֶךָ זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָתִיד לִתֵּן לְפָנָיו דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ, בְּיוֹמֵי טַלְיוּתָךְ עַד דְּחֵילָךְ עֲלָךְ. (קהלת יב, א): עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, אֵלּוּ יְמֵי זִקְנָה, (קהלת יב, א): וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ, אֵלּוּ יְמֵי הַמָּשִׁיחַ, שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה, (קהלת יב, ב): עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וגו', הַשֶּׁמֶשׁ זֶה קְלַסְתֵּר פָּנִים, וְהָאוֹר זֶה הַמֵּצַח, וְהַיָּרֵחַ זֶה הַחוֹטֶם, וְהַכּוֹכָבִים אֵלּוּ רָאשֵׁי לְסָתוֹת, (קהלת יב, ב): וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם, רַבִּי לֵוִי אָמַר תַּרְתֵּי חָדָא לְחַבְרַיָיא וְחָדָא לְבוּרַיָא. חָדָא לְחַבְרַיָא, בָּא לִבְכּוֹת זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. חָדָא לְבוּרַיָא, בָּא לְהַטִּיל מַיִם הַגְּלָלִין מְקַדְּמִין אוֹתוֹ. (קהלת יב, ג): בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וגו', בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת אֵלּוּ אַרְכֻּבּוֹתָיו, (קהלת יב, ג): וְהִתְעַוְתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל אֵלּוּ צְלָעוֹתָיו. רַבִּי חִיָא בַּר נַחְמָן אָמַר אֵלּוּ זְרוֹעוֹתָיו, (קהלת יב, ג): וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת זֶה הַמַּסָּס, (קהלת יב, ג): כִּי מִעֵטוּ אֵלּוּ הַשִּׁנַּיִם, (קהלת יב, ג): וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת אֵלּוּ הָעֵינַיִם. רַבִּי חִיָּא בַּר נַחְמָן אָמַר אֵלּוּ כַּנְפֵי הָרֵאָה, שֶׁמִּשָּׁם יוֹצֵא הַקּוֹל, (קהלת יב, ד): וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק אֵלּוּ נְקָבָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁהֵן כְּמוֹ דֶּלֶת הַפּוֹתֵחַ וְהַסּוֹגֵר, (קהלת יב, ד): בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה בִּשְׁבִיל שֶׁאֵין הַמַּסָּס טוֹחֵן, (קהלת יב, ד): וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, הָדֵין סָבָא כַּד שָׁמַע קוֹל צִפֳּרִין מְצַיְצִין אֲמַר בְּלִיבֵּיהּ לִיסְטִין אָתָאן לִמְקַפְּחָא יָתִי, (קהלת יב, ד): וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר אֵלּוּ שִׂפְתוֹתָיו, רַבִּי חִיָּא בַּר נְחֶמְיָה אָמַר אֵלּוּ הַכְּלָיוֹת, שֶׁהֵן חוֹשְׁבוֹת וְהַלֵּב גּוֹמֵר, (קהלת יב, ה): גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וגו', גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ הָדֵין סָבָא דְּצָוְחִין לֵיהּ זִיל לַאֲתַר פְּלַן וְהוּא שָׁאֵיל וַאֲמַר אִית תַּמָּן מַסְּקִין, אִית תַּמָּן מַחֲתִין, (קהלת יב, ה): וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי לֵוִי, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא חִתִּיתָא שֶׁל דֶּרֶךְ נוֹפֵל עָלָיו, וָחֳרָנָא אֲמַר הִתְחִיל מַתְוֶוה תְּוָואִים, אֲמַר עַד אֲתַר פְּלַן אִית לִי מַהֲלַךְ בַּאֲתַר פְּלַן לֵית לִי מַהֲלַךְ. (קהלת יב, ה): וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד אִילֵּין קַרְסוּלוֹת, (קהלת יב, ה): וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב זֶה לוּז שֶׁל שִׁדְרָה. אַדְרִיָּנוּס שְׁחִיק עֲצָמוֹת שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר חֲנַנְיָא אָמַר לוֹ מֵהֵיכָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵצִיץ אֶת הָאָדָם לֶעָתִיד לָבוֹא, אָמַר לוֹ מִלּוּז שֶׁל שִׁדְרָה, אָמַר לוֹ מִן הֵן אַתְּ מוֹדַע לִי, אַיְיתֵי יָתֵיהּ קוֹמוֹי נְתָנוֹ בַּמַּיִם וְלֹא נִמְחָה, טְחָנוֹ בָּרֵיחַיִם וְלֹא נִטְחַן, נְתָנוֹ בָּאֵשׁ וְלֹא נִשְׂרַף, נְתָנוֹ עַל הַסַּדָּן הִתְחִיל מַכֶּה עָלָיו בַּפַּטִּישׁ, נֶחְלַק הַסַּדָּן וְנִבְקַע הַפַּטִּישׁ וְלֹא הוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם. (קהלת יב, ה): וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה זוֹ הַתַּאֲוָה שֶׁהִיא מַטִּילָה שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא הֲוָה סָלֵיק שָׁאֵיל בִּשְׁלָמֵיהּ דְּרַבִּי בְּכָל יֶרַח וְיֶרַח, כֵּיוָן דְּסָב יָתֵיב לֵיהּ וְלָא יָכוֹל לְמֵיסַק, יוֹם חַד סָלֵיק אֲמַר לֵיהּ מָה עִסְקָךְ דְּלֵית אַתְּ סָלֵיק לְגַבִּי הֵיךְ דַּהֲוֵית יָלֵיף, אֲמַר לֵיהּ רְחוֹקוֹת נַעֲשׂוּ קְרוֹבוֹת, קְרוֹבוֹת נַעֲשׂוּ רְחוֹקוֹת, שְׁתַּיִם נַעֲשׂוּ שָׁלשׁ, וּמֵטִיל שָׁלוֹם בַּבַּיִת בָּטֵל, [ופרושו: רחוקות נעשו קרובות, אילין עיניא דהוו חמיין מרחוק כדו אפלו מקרוב לית אינון חמיין. קרובות נעשו רחוקות, אילין אודני דהוו שמעין בחד זמן בתרי זמני, כדו אפלו במאה זימנין לית אינון שמעין. שתים נעשו שלש, חוטרא ותרתין ריגלי. ומטיל שלום בבית בטל, זו התאוה שמטיל שלום בין איש לאשתו]. (קהלת יב, ה): כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ, בֵּית הָעוֹלָם לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בֵּית עוֹלָמוֹ, מְלַמֵּד שֶׁכָּל צַדִּיק וְצַדִּיק יֵשׁ לוֹ עוֹלָם בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה וְעִמּוֹ דֻּכָּסִין וְאִפַּרְכִין וְאִיסְטְרַטְיוֹטִין, אַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל נִכְנָסִין בְּפוֹלִין אֶחָד, כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁרוּי לְפִי כְבוֹדוֹ, כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל טוֹעֲמִין טַעַם מִיתָה, כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק יֵשׁ לוֹ עוֹלָם בִּפְנֵי עַצְמוֹ. (קהלת יב, ה): וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים אֵלּוּ הַתּוֹלָעִים, (קהלת יב, ו): עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף זֶה חוּט הַשִּׁדְרָה, (קהלת יב, ו): וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב זוֹ גֻּלְגֹּלֶת. רַבִּי חִיָּא בַּר נְחֶמְיָא אָמַר זוֹ גַּרְגֶּרֶת שֶׁמְכַלָּה אֶת הַזָּהָב וּמֵרִיקָה אֶת הַכָּסֶף. (קהלת יב, ו): וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ זוֹ כָּרֵס. רַבִּי חִיָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי פַּפֵּי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים כְּרֵיסוֹ שֶׁל אָדָם נִבְקַעַת וּמוֹסֶרֶת לַפֶּה וְאוֹמֶרֶת לוֹ הֵילָךְ מַה שֶּׁגָּזַלְתָּ וְחָמַסְתָּ וְנָתַתָּ לִי. רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק מַיְיתֵי לָהּ מִן הָדֵין קְרָיָא (מלאכי ב, ג): וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חֲגֵיכֶם. רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַב פַּפֵּי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי כָּל תְּלָתָא יוֹמִין נַפְשָׁא טָיְיסָא עַל גּוּפָה סָבְרָה דְּהִיא חָזְרָה לֵיהּ, וְכֵיוָן דְּהִיא חָמְיָא לֵיהּ דְּאִישְׁתַּנֵּי זִיוְהוֹן דְּאַפּוֹי, הִיא אָזְלַת לָהּ, דִּכְתִיב (איוב יד, כב): אַךְ בְּשָׂרוֹ וגו'. בַּר קַפָּרָא אָמַר עַד שְׁלשָׁה יָמִים תָּקְפּוֹ שֶׁל אֵבֶל קַיָּם, לָמָּה שֶׁצּוּרַת הַפָּנִים נִכֶּרֶת, דִּתְנַן אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחֹטֶם, וְאֵין מְעִידִין לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים. (קהלת יב, ו): וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר, תְּרֵין אֲמוֹרָאִין, חַד אָמַר כְּאִילֵּין גַּלְגְּלַיָא דְצִפּוֹרִי, וְחוֹרָנָא אֲמַר כְּאִילֵּין רִגְבַיָּיא דִּטְבֶרְיָא, כְּמָה דְתֵימָא (איוב כא, לג): מָתְקוּ לוֹ רִגְבֵי נָחַל. (קהלת יב, ז): וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וגו', רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי חִלְקִיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אֵימָתַי הָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ, כְּשֶׁשָּׁב הֶעָפָר אֶל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְאִם לָאו (שמואל א כה, כט): וְאֶת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה וגו'. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נַחְמָן מַתְנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי אַבְדִּימֵי דְמִן חֵיפָא לְכֹהֵן חָבֵר שֶׁמָּסַר לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אָמַר לוֹ רְאֵה שֶׁאֲנִי טָהוֹר וּבֵיתִי טָהוֹר וְכִכָּר שֶׁנָּתַתִּי לְךָ טָהוֹר, אִם אַתָּה נוֹתְנָהּ לִי כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲנִי נָתַתִּי לְךָ מוּטָב, וְאִם לָאו הֲרֵינִי זוֹרְקָהּ לְפָנֶיךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם זֶה, רְאֵה שֶׁאֲנִי טָהוֹר וּמְעוֹנִי טָהוֹר וּמְשָׁרְתַי טְהוֹרִים וּנְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִּי לְךָ טְהוֹרָה, אִם אַתָּה מַחֲזִירָהּ לִי כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲנִי נוֹתְנָהּ לְךָ, מוּטָב, וְאִם לָאו הֲרֵינִי טוֹרְפָהּ לְפָנֶיךָ, כָּל אֵלּוּ בִּימֵי זִקְנוּתוֹ אֲבָל בִּימֵי בַּחֲרוּתוֹ אִם חָטָא לוֹקֶה בְּזִיבוּת וּבְצָרַעַת, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ.