Chasidut על קהלת 12:3

וְזֶה בְּחִינַת קִדּוּשׁ בְּכוֹרוֹת בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, כִּי הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַהַתְחָלָה. וְעַל-כֵּן צִוְּתָה הַתּוֹרָה שֶׁהוֹלָדָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא הַבְּכוֹר, יִתְּנוּ אוֹתוֹ לַכֹּהֵן. וְעִקַּר הַכְּהֻנָּה שֶׁהוּא בְּחִינַת חֶסֶד כַּיָּדוּעַ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת דַּעַת (כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל). בִּבְחִינַת כִּי שִֹפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַּעַת, עִקַּר הַכְּהֻנָּה נִמְשָׁךְ רַק עַל-יְדֵי בְּחִינַת הַתְּפִלָּה, בִּבְחִינַת דִּין שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תְּפִלַּת פִּינְחָס בְּמַעֲשֵֹה זִמְרִי וְכוּ' כַּנַּ"ל, כִּי אָז דַּיְקָא כְּשֶׁקִּנֵּא פִּינְחָס בְּמַעֲשֵֹה זִמְרִי; וַיַּעֲמֹד פִּנְחָס וַיְפַלֵּל, וְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין, אָז דַּיְקָא זָכָה לִכְהֻנָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי וְכוּ' וְהָיְתָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם וְכוּ'". וְעַל-כֵּן כָּל הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּים נִקְרָאִים "בַּעֲלֵי כֹּחַ", כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י עַל פָּסוּק (קֹהֶלֶת יב, ג), "וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל" אֵלּוּ הַכֹּהֲנִים שֶׁהָיוּ גִּבּוֹרִים וְכוּ'. וְכֵן זֶה הַפָּסוּק, "וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַּרְעֹה יְהִי לְתַנִּין", שֶׁהוּא מְרַמֵּז עַל הַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ, זֶה הַפָּסוּק נֶאֱמַר עַל אַהֲרֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם, "וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ וְכוּ'". וְעַל-יְדֵי-זֶה זָכָה אַהֲרֹן אַחַר כָּךְ לִכְהֻנָּה, כִּי עַל-יְדֵי הַתְּפִלָּה, בִּבְחִינַת דִּין שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ, עַל-יְדֵי-זֶה מוֹצִיאִין אֶת כָּל הַחַיּוּת וְכָל הַקְּדֻשּׁוֹת וְכָל הַדַּעַת וְהַחֶסֶד שֶׁבָּלְעָה הַסִּטְרָא אָחֳרָא. וְאָז חוֹזֵר הַדַּעַת וְהַחֶסֶד אֶל הַקְּדֻשָּׁה וְנִשְׁלָם הַדַּעַת וְהַחֶסֶד דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת כֹּהֵן כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לִתֵּן הַבְּכוֹר, שֶׁהוּא הוֹלָדָה רִאשׁוֹנָה, לַכֹּהֵן, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ קְדֻשָּׁה לְהַבְּכוֹר לְהוֹלָדָה רִאשׁוֹנָה עַל-יְדֵי קְדֻשַּׁת הַכֹּהֵן שֶׁנִּמְשָׁךְ מִבְּחִינַת הַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ, שֶׁמִּשָּׁם עִקַּר קְדֻשַּׁת הַהוֹלָדָה כַּנַּ"ל. וְהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַהַתְחָלָה, וַאֲזַי כָּל הַהוֹלָדוֹת שֶׁאַחַר כָּךְ, כֻּלָּם מְקַבְּלִים קְדֻשָּׁה מִשָּׁם, כִּי הַלֵּדָה זֶה בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁהִיא בְּחִינַת לֵדָה, כַּיָּדוּעַ. וְאָז נִתְבָּרֵר וְיוֹצֵא מֵהַסִּטְרָא אָחֳרָא כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁבָּלְעָה כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן אָז דָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשֶֹה חָלָב, כִּי נִתְהַפֵּךְ מִדִּין לְרַחֲמִים, כִּי הַסִּטְרָא אָחֳרָא תֹּקֶף הַדִּין מְקִיאָה כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁבָּלְעָה, וְאָז נִשְׁלָם הַחֶסֶד דִּקְדֻשָּׁה וְנִתְהַפֵּךְ מִדִּין לְרַחֲמִים, בְּחִינַת דָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשֶֹה חָלָב כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן תֵּכֶף בִּיצִיאַת מִצְרַיִם נִצְטַוּוּ מִצְוָה רִאשׁוֹנָה לְקַדֵּשׁ בְּכוֹרוֹת בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, כִּי עִקַּר יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁהוּא בְּחִינַת לֵדָה הָיָה עַל-יְדֵי בְּחִינָה זוֹ, עַל-יְדֵי בְּחִינַת הַתְּפִלָּה שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ, בְּחִינַת וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַּרְעֹה וְכוּ' כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן נִצְטַוּוּ תֵּכֶף לְקַדֵּשׁ בְּכוֹרוֹת, כִּי קִדּוּשׁ בְּכוֹרוֹת הוּא בְּחִינָה זוֹ לְהַמְשִׁיךְ כֹּחַ מִבְּחִינַת הַתְּפִלָּה הַנַּ"ל שֶׁמִּשָּׁם קְדֻשַּׁת הַלֵּדָה כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן בִּתְחִלָּה הָיְתָה הָעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁחָטְאוּ, נִפְסְלוּ וְנִבְחֲרוּ כֹּהֲנִים תַּחְתֵּיהֶם, כִּי הָעֲבוֹדָה שֶׁל קָרְבָּנוֹת זֶהוּ בְּחִינַת תְּפִלָּה, בִּבְחִינַת דִּין שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ, כִּי כָּל הַקָּרְבָּנוֹת הֵם בְּחִינַת תְּפִלָּה, כִּי הַתְּפִלָּה הִיא בִּמְקוֹם קָרְבָּן. וְעִקַּר הַקָּרְבָּנוֹת הִיא זְרִיקַת הַדָּמִים עַל הַמִּזְבֵּחַ וְהַדָּמִים הֵם בְּחִינַת דִּינִים. וְעַל-כֵּן הַקָּרְבָּנוֹת הֵם בִּבְחִינַת תְּפִלָּה, בִּבְחִינַת דִּין שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ, שֶׁהֵם בְּחִינַת הַכֹּהֲנִים, שֶׁהֵם אַנְשֵׁי חַיִל גִּבּוֹרֵי כֹחַ כַּנַּ"ל, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה מְבָרְרִין וּמוֹצִיאִין כָּל הַחַיּוּת שֶׁל הַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁנִּתְעָרֵב שָׁם עַל-יְדֵי הַחֲטָאִים שֶׁעֲלֵיהֶם בָּא הַקָּרְבָּן. וְעַל-כֵּן בִּתְחִלָּה הָיְתָה הָעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת, כִּי הֵם גַּם כֵּן בִּבְחִינָה זוֹ כַּנַּ"ל, עַד שֶׁחָטְאוּ בָּעֵגֶל וְאָז נִפְסְלוּ וְאָז נִבְחֲרוּ הַכֹּהֲנִים תַּחְתֵּיהֶם, כִּי הַכֹּהֲנִים הֵם בְּחִינַת גִּבּוֹרֵי כֹחַ כַּנַּ"ל וְהֵם קְדוֹשִׁים בִּקְדֻשַּׁת הַבְּרִית, כִּי יֵשׁ לָהֶם הַרְבֵּה מִצְווֹת בִּקְדֻשַּׁת הַבְּרִית יוֹתֵר מִיִּשְֹרָאֵל וְעַל-כֵּן הֵם בְּחִינַת בַּעֲלֵי כֹּחַ. וְעַל-כֵּן עִקַּר הָעֲבוֹדָה שֶׁל הַקָּרְבָּנוֹת עַל יָדָם, כִּי הֵם יְכוֹלִים לְתַקֵּן בְּחִינַת הַתִּקּוּן עַל-יְדֵי בְּחִינַת הַתְּפִלָּה הַנַּ"ל שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת קָרְבָּנוֹת. וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לִתֵּן הַבְּכוֹר לַכֹּהֵן כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ קְדֻשָּׁה לְלֵדָה רִאֹשׁוֹנָה עַל-יְדֵי הַכֹּהֵן וְכוּ' כַּנַּ"ל:

(ז.) אמר ר' אבהו גדול יום הגשמים מתחיית המתים דאילו תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים וכו'. ולהבין זאת, הלא על גשמים נמי נאמר (דברים י״א:י״ד) והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו' השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ועצר את השמים ולא יהיה מטר וגו', הרי שהגשמים הוא נמי רק לצדיקים, ומה זה שאמר כאן בין לצדיקים בין לרשעים. וביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, אשר הגמ' מיירי מזה העולם שהוא אילנא דספיקא ומעורב עדיין טוב ורע, כי אין שום דבר בזה העולם מבורר, וממילא אינו ניכר נמי מפורש הכוונה מהשי"ת בהשפע היורד מן השמים, למי הוא עיקר כוונתו ית', ומצד זה שפיר יכול גם הרשע להנות מאותה השפע. וזה כוונתם ז"ל, גשמים בין לצדיקים בין לרשעים, משא"כ לעתיד שהנהגתו ית' יהיה אז בהתגלות מפורש, כי הטוב יהיה נבדל לגמרי מהרע בלי שום תערובת רע כלל, אז יהיה ניכר שפיר הכוונה מהשי"ת למי הוא עיקר המכוון בירידת השפע משמים, שהוא רק לצדיקים. וזה כוונת מאמרם ז"ל, דאילו תחיית המתים רק לצדיקים, כי אז יתבטל הרע לגמרי. כי על תחיית המתים נאמר (מלאכי ג׳:ב׳) ומי יכלכל את יום בואו, היינו כי אז יתבטל כל פעולת האדם, אמנם לישראל מלמד השי"ת עצה שיהיה בכחם לכלכל את יום בואו ולא יגיע להם גם אז שום התבטלות, כי השי"ת מנהיג תמיד מדה במדה, כיון שבזה העולם הולכים ישראל וגודרים את עצמם בבחירתם הטובה בכל מיני עבודות, לזה הוא שורת הדין נותן שיהיה להם קיום הויה גם אז, אף בזמן שיתבטלו כל פעולת האדם, והעכו"ם ילכו לאבדון, אבל לישראל יהיה אז ג"כ כל הקיום, ויהיה בכחם אז לקבל כל הטובות, כי לא יהיו מעורבים בשום רע. ויהיה אז הפירוש מכל עץ הגן אכול תאכל וגם עץ הדעת טוב, ורע לא תאכל, כמבואר בספר הק' (מי השלוח ח"א בראשית ד"ה ויצו) כי הטוב יהיה נבדל לגמרי מן הרע והרע יתבטל. וזה כוונת מאמרם ז"ל כאן, גדול יום הגשמים מתחיית המתים, דאילו תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים. כי בזה העולם כל עוד שמעורב הטוב עם הרע יש לרשעים ג"כ אחיזה בהשפע היורד להצדיק, כי כאשר משפיע השי"ת טובה להצדיק כדי שיגיע על ידה לחיי עוה"ב, אז מוכרח השפע לילך להצדיק דרך עוה"ז, שהוא כפרוזדור נגד עוה"ב. ומצד זה מגינה זאת השפע אף על אותן שיאבדו לעוה"ב, וכל קיומם הוא רק בעוה"ז, כי מסיבת זה שיורד השפע להצדיק דרך עוה"ז שאינו מבורר בזה העולם שום דבר, מזה נמשך ממילא אחיזה לאו דוקא לאותן שיש להם חלק לעוה"ב, אלא אף לאומות, שכל אחיזתן הוא רק בעוה"ז, המה ג"כ יכולין לקבל מאותה השפע היורדת להצדיק. כמו שמצינו בפרי החג, שישראל מגינים על שבעים אומות, אף שהאומות יאבדו ויתבטלו לעוה"ב, אכן בזה העולם יש להם נמי אחיזה מצד ישראל. וזה שגדול יום הגשמים מתחיית המתים, דאילו תחיית המתים לצדיקים, וכמו שביארנו שאז יהיה נבדל הטוב מן הרע והרע יתבטל לגמרי וגשמים בין לצדיקים בין לרשעים, כי כל עוד שמעורב הטוב עם הרע אינו נגלה הנהגתו ית' ואינו ניכר מפורש עיקר הכוונה בהשפעתו ית', וממילא נמשך מזה אחיזה גם לרשעים, ועד היכן נמשך אחיזה מעבודת הצדיקים בזה העולם אף על אותן ארבעה שנפסק עליהם הלכה שאין להם חלק לעוה"ב, בכל זאת איתא בש"ס (סנהדרין קד:) דורשי רשומות היו אומרים שיש להם חלק לעוה"ב. כי דורשי רשומות היינו הצדיקים, שאוחזים בנקודה הישראלית בידם, ומתפשטים אותה ללמד זכות לבלתי ידח ממנו נדח. ולזה נקראים דורשי רשומות, שדרשו את הרשימה שבלב, עד שהיה בכחם להגן גם על אותן ארבעה הדיוטות להביא אותם לחיי עוה"ב. וזה שגדול יום הגשמים שהוא בין לצדיקים בין לרשעים, משא"כ תחיית המתים שהוא רק לצדיקים, כי אז יתבטל הרע לגמרי. ועל זה אמר הכתוב (קהלת י״ב:א׳) וזכור את בוראך בימי בחורתיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, היינו כי רק בזה העולם כל עוד שהבחירה היא חפשית ביד האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע, אז הוא בכח עבודת האדם להגין על כל הדברים ולהביאם לחיי עוה"ב, כי גדול יום הגשמים מתחיית המתים, כי יום הגשמים בין לצדיקים בין לרשעים, אבל תחיית המתים רק לצדיקים, כי יתבטל אז הרע לגמרי. ועל אותו העת נאמר (קהלת י״ב:ג׳) ביום שיזעו שומרי הבית והתעותו אנשי החיל ובטלו הטוחנות כי מעטו וחשכו הראות בארובות וגו'. ואיתא במדרש (רבה קהלת י״ב:ג׳) הראות בארובות אלו העינים, היינו כי תלמידי חכמים נקראים עיני העדה, ורומז על דורשי רשומות, שעל ידי בחירת עבודתם יש בכחם לאחוז בהרשימה הטובה הנמצא גבי האדם, אף שהוא נקודה קטנה, בכל זאת יש בכח עבודתם להתפשט אותה ולהביא את האדם לחיי העוה"ב, כי השי"ת חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו שום נדח: