מדרש על רות ב:2

וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָֹּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו (רות ב, ב), רַבִּי יַנַּאי אָמַר בַּת אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיְתָה, וְאֵין קוֹרְאִין בַּת אֶלָּא לְבַת אַרְבָּעִים שָׁנָה. (רות ב, ג): וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא, עַד כַּדּוּן לָא אֲזַלַת וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וַתָּבוֹא, רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר הִתְחִילָה מְסַיֶּמֶת לְפָנֶיהָ הַדְּרָכִים. (רות ב, ג): וַיִּקֶר מִקְרֶהָ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל הָרוֹאֶה אוֹתָהּ מֵרִיק קֶרִי. (רות ב, ג): חֶלְקַת הַשָֹּׂדֶה מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ, שֶׁנִּתַּן לָהּ מִמִּי שֶׁהוּא רָאוּי לִפֹּל בְּחֶלְקָהּ.