תנ"ך ופרשנות
תנ"ך ופרשנות

מדרש על שמות 30:20

מדרש תנחומא

אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן. תַּאנֵי בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֹא מֵתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא, אֶלָּא עַל שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה לִפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן. מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁהוֹרָה הֲלָכָה לִפְנֵי רַבּוֹ, וְאָמַר חֲבֵרוֹ לְאֵימָא שָׁלוֹם אִשְׁתּוֹ, זֶה אֵינוֹ מוֹצִיא שְׁנָתוֹ, שֶׁהוּא מֵת. וְכֵן הָיָה, שֶׁלֹּא הוֹצִיא שְׁנָתוֹ עַד שֶׁמֵּת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבֵּנוּ, נָבִיא אַתָּה. אָמַר לָהֶם: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי, אֶלָּא כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מֵרַבּוֹתַי, כָּל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ, חַיָּב מִיתָה. תָּנָא, אָסוּר לְתַלְמִיד לְהוֹרוֹת הֲלָכָה לִפְנֵי רַבּוֹ, עַד שֶׁיְּהֵא רָחוֹק מֵרַבּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר מִיל כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמוֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים (במדבר לג, מט). רַבִּי נָחוּם בְּרַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה בַּכְּפָר, הָיוּ שׁוֹאֲלִין לוֹ וְהוּא מוֹרֶה. אָמְרוּ לוֹ: כְּדֵין אוּלְפַן רַבִּי, אָסוּר לְתַלְמִיד לְהוֹרוֹת הֲלָכָה לִפְנֵי רַבּוֹ עַד שֶׁיְּהֵא רָחוֹק מִמֶּנּוּ שְׁנֵים עָשָׂר מִיל כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וְהָא רַבִּי מַנִּי רַבָּךְ יָתִיב בְּצִפּוֹרִי. אָמַר לְהוּ, יֵיתֵי עָלַי, אִלּוּ הֲוִית יַדַּע, לָא הֲוִית מוֹרֶה. מִן הַהוּא שַׁעְתָּא לָא אוֹרִי. בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת מַזְכִּיר מִיתָתָן שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן וְהִזְכִּיר אֶת סוּרְחָנָן. כָּל כָּךְ לָמָּה. לְהוֹדִיעֲךָ, שֶׁלֹּא מָצָא בְּיָדָן אֶלָּא אוֹתוֹ עָוֹן בִּלְבָד. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשָׁה מִיתָתָן שֶׁל נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁמַּזְכִּיר מִיתָתָן מַזְכִּיר סוּרְחָנָן. כָּל כָּךְ לָמָּה. שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבָאֵי עוֹלָם, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, מַעֲשִׂים מְקֻלְקָלִים הָיָה לָהֶם בַּסֵּתֶר וּלְפִיכָךְ מֵתוּ. בַּר קַפָּרָא בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר אָמַר, בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים מֵתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, עַל הַקְּרִיבָה, וְעַל הַהַקְרָבָה, וְעַל אֵשׁ זָרָה, וְעַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה. עַל הַקְּרִיבָה, שֶׁנִּכְנְסוּ לִפְנַי וְלִפְנִים. וְעַל הַהַקְרָבָה, שֶׁהִקְרִיבוּ קָרְבָּן מַה שֶּׁלֹּא נִצְטַוּוּ. וְעַל אֵשׁ זָרָה, שֶׁהֵבִיאוּ אֵשׁ זָרָה מִבֵּית הַכִּירַיִם. וְעַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה, תַּאנֵי רַבִּי חִיָּא, אִישׁ מַחְתָּתוֹ, אִישׁ מִמַּחְתָּתוֹ, אִישׁ מֵעַצְמוֹ עָשׂוּ וְלֹא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה. רַבִּי מַנִּי דְּשַׁאב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן, וּבְכֻלָּן כְּתִיב בָּהֶן מִיתָה. עַל שֶׁנִּכְנְסוּ בְּלֹא רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְכָתוּב בָּהֶן מִיתָה, בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ (שמות ל, כ). וְעַל יְדֵי שֶׁנִּכְנְסוּ מְחֻסְּרֵי בְגָדִים, דִּכְתִּיב בָּהֶן מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְגוֹ' (שם כח, מג). וּמֶה הָיוּ מְחֻסָּרִים. אָמַר רַבִּי לֵוִי, מְעִיל הָיוּ מְחֻסָּרִים, דִּכְתִּיב בֵּיהּ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ וְגוֹ' (שם פסוק לה). וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם בָּנִים, כְּתִיב בָּהֶן מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם (במדבר ג, ד). וְעַל שֶׁנִּכְנְסוּ שְׁתוּיֵי יַיִן לַמִּקְדָּשׁ, וּכְתִיב: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְלֹא תָּמֻתוּ (ויקרא י, ט). אַבָּא חַנִּין אוֹמֵר, שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם נָשִׁים, דְּתָנֵינַן תַּמָּן, וְכִפֵּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, הִיא אִשְׁתּוֹ. אָמַר רַבִּי לֵוִי, שְׁחוּצִים הָיוּ הַרְבֵּה, וְהָיוּ אוֹמְרִים אֵיזוֹ אִשָּׁה הוֹגֶנֶת לָנוּ. הַרְבֵּה נָשִׁים עֲגוּנוֹת הָיוּ יוֹשְׁבוֹת וּמַמְתִּינוֹת לָהֶם, וְהֵם אוֹמְרִים: אֲחִי אָבִינוּ מֶלֶךְ, וְאָבִינוּ כֹּהֵן גָּדוֹל, אֲחִי אִמֵּנוּ נָשִׂיא, וְאָנוּ סְגָנֵי כְּהֻנָּה, אֵיזוֹ אִשָּׁה הוֹגֶנֶת לָנוּ. אָמַר רַבִּי מְנַחְמָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה, עֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד, בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ וּבְתוּלוֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ (תהלים עח, סג). לָמָּה בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, עַל יְדֵי שֶׁבְּתוּלוֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ. וְעוֹד מִן הָדָא, וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא (שמות כד, א). מְלַמֵּד, שֶׁהָיוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מְהַלְּכִין תְּחִלָּה, נָדָב וַאֲבִיהוּ מְהַלְּכִין אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶן. וְהָיוּ אוֹמְרִים: מָתַי יָמוּתוּ שְׁנֵי זְקֵנִים, וְאָנוּ נוֹהֲגִים בִּשְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר תַּחְתֵּיהֶם. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אִיבּוֹ אָמַר, שְׁנֵיהֶם אָמְרוּ בְּפִיהֶם זֶה לָזֶה, בִּפְנֵיהֶן אָמְרוּ זֶה לָזֶה. רַבִּי פִּנְחָס אוֹמֵר, בְּלִבָּם הִרְהֲרוּ. אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר כִּי לֹא תֵדָע מַה יֵּלֶד יוֹם (משלי כז, א). הַרְבֵּה סְיָיחִין מֵתוּ וְעָשׂוּ בְּעוֹרוֹתֵיהֶם שְׁטוּחִין עַל גַּבֵּי אִמּוֹתֵיהֶן. וְעוֹד מִן הָדָא, וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ (שמות כד, יא). אָמַר רַבִּי פִּנְחָס, מִכָּאן שֶׁהָיוּ רְאוּיִין לְהִשְׁתַּלְחַת יָד. אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה, וְכִי קִלּוֹרִין עָלְתָה עִמָּהֶן לְסִינַי דְּאַתְּ אָמַרְתְּ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים. אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה, כְּאָדָם שֶׁמַּבִּיט בַּחֲבֵרוֹ מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֲכִילָה וַדַּאי, דִּכְתִיב: בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, וּרְצוֹנוֹ כְּעַב מַלְקוֹשׁ (משלי טז, טו). אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, מְלַמֵּד שֶׁהֵגִיסוּ אֶת לִבָּן וְעָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם וְזָנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, מֹשֶׁה לֹא זָן עֵינָיו מִן הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו וְגוֹ' (שמות ג, ו). בִּשְׂכַר כִּי יָרֵא (שם), זָכָה וַיִּרְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו (שם לד, ל). בִּשְׂכַר מֵהַבִּיט (שמות ג, ו), זָכָה וּתְמוּנַת ה' יַבִּיט (במדבר יב, ח). בִּשְׂכַר וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה (שמות ג, ו), זָכָה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו (שם לד, ל). וְנָדָב וַאֲבִיהוּא זָנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה וְלֹא נֶהֱנוּ מִן הַשְּׁכִינָה. וְעוֹד מִן הָדָא, וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה (במדבר ג, ד). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְכִי לִפְנֵי ה' מֵתוּ. אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁהוּא קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִסְתַּלְּקִין מִן הָעוֹלָם בְּחַיֵּיהֶם. רַבִּי נַחְמָן בָּעֵי קוֹמֵי רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא בְּרַבִּי סִמּוֹן, הָכָא הוּא אוֹמֵר, לִפְנֵי ה' לִפְנֵי ה' שְׁתֵּי פְּעָמִים. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר, לִפְנֵי אֲבִיהֶם (דה״א כד, ב), פַּעַם אַחַת. אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁהוּא קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּפְלַיִם כַּאֲבִיהֶם. בְּמִדְבַּר סִינַי (במדבר ג, ד). אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וְכִי בְּמִדְבַּר סִינַי מֵתוּ. אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁהוּא קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁמֵּהַר סִינַי נָטְלוּ אַפּוֹפְּסִין שֶׁלָּהֶן לְמִיתָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מַשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ, וְנִמְצָא בַּשּׁוֹשְׁבִין שֶׁלּוֹ דָּבָר מְקֻלְקָל. אָמַר הַמֶּלֶךְ, אִם אֲנִי הוֹרְגוֹ עַכְשָׁו, הֲרֵינִי מְעַכֵּב שִׂמְחַת בִּתִּי. אָמַר הַמֶּלֶךְ, לְמָחָר שִׂמְחָתִי בָּאָה וַאֲנִי הוֹרְגוֹ, מוּטָב בְּשִׂמְחָתִי וְלֹא בְּשִׂמְחַת בִּתִּי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם אֲנִי הוֹרְגָן עַכְשָׁו, אֲנִי מְעַכֵּב שִׂמְחַת הַתּוֹרָה. לְמָחָר שִׂמְחָתִי בָּאָה, מוּטָב בְּשִׂמְחָתִי וְלֹא בְּשִׂמְחַת הַתּוֹרָה, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שה״ש ג, יא). בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זֶה סִינַי, יוֹם מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד.
Ask RabbiBookmarkShareCopy

תנחומא בובר

ר' מני דשאב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי בשביל ארבעה דברים מתו בני אהרן, ובכולם כתיב מיתה, על שנכנסו שתויי יין, ואומר יין ושכר אל תשת וגו' ולא תמותו (ויקרא י ט), ועל שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים, ואומר בבואכם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו (שמות ל כ), ועל שנכנסו מחוסרי בגדים, ומה היו חסירין, אמר ר' לוי מעיל היו חסירין, וכתיב בו מיתה, שנאמר והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו וגו' [ולא ימות] (שם כח לה). ועל ידי שלא היו להם בנים, וכתיב בו מיתה, שנאמר וימת נדב ואביהוא וגו' ובנים לא היו להם (במדבר ג ד). אבא חנן אומר על ידי שלא היו להם נשים, וכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו (ויקרא טז ו). אמר ר' לוי שחצים היו הרבה, והיו אומרים איזו אשה הוגנת לנו, הרבה נשים היו יושבות עגונות וממתינות להם, והיו אומרים אחי אבינו מלך, אבינו כהן גדול, אחי אמנו נשיא, אנחנו סגני כהונה, איזו אשה הוגנת לנו. ר' מנחמא בשם ר' יהושע בר חנינא [אמר] עליהם הוא אומר בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו (תהלים עח סג), למה בחוריו אכלה אש, על בתוליו שלא הוללו, ועוד מן הדא ואל משה אמר עלה אל ה' [אתה ואהרן נדב ואביהוא] (שמות כד א), מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחילה, ונדב ואביהוא הולכין אחריהם, והיו אומרים עוד ימותו שני זקנים אלו, ואנו נוהגים בשררה על הצבור תחתיהם. [ר' יודן בשם] ר' אייבו אמר בפיהם אמרו זה לזה, ר' פנחס אמר בלבם הרהרו. אמר ר' ברכיה אמר להם הקב"ה אל תתהלל ביום מחר וגו' (משלי כז א), הרבה סייחין מתו, ונעשו עורותיהן שטוחין על גבי אמותיהם, ועוד מן הדא ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו (שמות כד יא), מכאן שהיו ראוין להשלחת יד. אמר ר' הושעיא וכי קלורין (פי' עוגות) עלו עמהן לסיני שאומר ויחזו את האלהים וגו' (שם), אלא שזנו עיניהם מן השכינה, כאדם שמביט בחבירו מתוך מאכל ומשתה. ר' יוחנן אמר אכילה [ושתיה] ודאי, דכתיב באור פני מלך חיים (משלי טז טו). אמר ר' תנחומא מלמד שהגיסו את לבם, ועמדו על רגליהם, וזנו עיניהם מן השכינה. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר משה לא זן עיניו מן השכינה, שנאמר ויסתר משה פניו וגו' (שמות ג ו), ועוד מן הדא וימת נדב ואביהוא לפני ה' (במדבר ג ד), וכי לפניה' מתו, אלא מלמד שקשה לפני המקום בשעה שבניהם של צדיקים מסתלקין [בחייהם].
Ask RabbiBookmarkShareCopy

תנא דבי אליהו רבה

בא חבירו וישב (נ"י כנגד) כנגדי (נ"י ואף בזה יש מקרא ואין בו משנה) ואף בזה היה מקרא ולא היה בו משנה ואמר לי רבי רחיצת ידים מן התורה לא נאמר לנו מהר סיני (נ"י אמר) אמרתי לו בני דברים הרבה יש לנו וחמורין הן ולא צריך הכתוב לאמרן לפיכך הטילו אותן על ישראל ואמר הן יבדילו אותן כדי להרבות שכרן. ומנין לך תדע לך שכן הוא כשהיו ישראל במדבר אמר הקב"ה למשה (שמות י״ט:י׳) לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם ושנו במשנה וקדשתם בטבילה גם למדנו רחיצת ידים מן התורה מן משה ואהרן ובניו שנאמר בבואם אל אהל מועד ירחצו מים (שמות ל׳:כ׳) ואצל ישראל מהו אומר (ויקרא כ׳:ז׳) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני מכאן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה ואמר לתלמידיו לא לכהנים בלבד ניתנה קדושה אלא לכהנים ולוים וישראלים כולן שנאמר (ויקרא י״ט:ב׳) דבר אל כל עדת בני ישראל וגו' קדושים תהיו מכאן אמרו כל המזלזל בנטילת ידים סימן רע לו ועליו הוא אומר (דברים כ״ט:י״ח) והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וגו' לא יאבה ה' סלוח לו וגו' ומחה ה' את שמו מתחת השמים הא למדת כל האוכל בלא נטילת ידים כאלו בא על אשת איש. ואמר לי רבי אין שחיטה מן הצואר מן התורה אמרתי לו בני מה ראית לומר כן ולא שחיטה עצמה מן התורה בעולה וחטאת ואשם וכל הזבחים כולן ואמרתי לו בני אבל באמת כך שנו חכמים השוחט סימן אחד בעוף ושני סימנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו והמגרים בשחיטתו כל שהוא זה רע עין. ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים כשם שהטבח מושך הבשר מן הצואר ומגרים ומביאו לידי פסול כך מושכין ממונו ממנו ונותנין אותו לאחרים שנאמר (משלי כ״ח:ח׳) מרבה הונו בנשך ותרבית וגו'. ואמר לי רבי אין דם אדם אסור מן התורה אמרתי לו בני מה ראית לומר כך אמר לי רבי דכתיב לא תאכלו על הדם הא אין כאן דם אדם אמרתי לו בני והלא הדברים ק"ו ומה אם בהמה וחיה ועוף שדרכן לאכול אותן דם שלהם אסור בני אדם שאין דרכן לאכול אותן לא כל שכן שדמו אסור עליו הכתוב אומר (דברים י״ב:כ״ג) רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר וגו' ואומר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא (ויקרא י״ז:י״ד) דם כל בשר לא תאכלו להביא דם אדם שהוא אסור באכילה לפי כי נפש כל בשר דמו הוא. והעבודה אף דם החי שנקרש ונתמצה בכלי ומיוחד בפ"ע שנתנו בכלי אחד אף זה אסור באכילה שנאמר דם דם מ"מ. ואמר לי רבי בהמה שלא הקריב ממנה קרבן חלבה מותר אמרתי לו בני מה ראית לומר כן אמר לי רבי דכתיב (ויקרא ז׳:כ״ה) כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה' ונכרתה וגו'. אמרתי לו בני ראה כחה של תורה מה היא וכל אמריה בינה וכל דבר ודבר שנאמר בה לא נאמרה אלא בחכמה בבינה ובהשכל כדי שלא יאמר אדם לעצמו בהמה שמקריבין ממנה קרבן חלבה אסור ובהמה שאין מקריבין ממנה קרבן חלבה מותר לכך חזר הכתוב ופירשה במקום אחר חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו (ויקרא ג׳:י״ז) חקת עולם לדורותיכם ללמדך מכאן שינהג הדבר לדורות עד סוף העולם בכל מושבותיכם בארץ ובח"ל כל חלב וכל דם לא תאכלו מה דם אסור באכילה אף חלב אסור באכילה א"כ למה נאמר כל חלב וכל דם אלא להקיש מצות שניהן להדדי שדם שוה לחלב וחלב שוה לדם ושניהם במלקות וכרת לכך נאמר כל חלב וכל דם וכך שנו חכמים במשנה מה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו אפילו הכי הפורש ממנו מקבל שכר גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן הפורש מהן עאכ"ו שיזכה לו ולדורותיו ולדורי דורות עד סוף כל הדורות. ואמר לי רבי גזל אח מותר אמרתי לו בני מה ראית לומר כך ואמר לי רבי נאמר על הר סיני (שמות כ׳:י״ב) כבד את אביך ואת אמך לא תרצח לא תנאף לא תגנוב וגו'. והלא אין שם גזל אח ואמרתי לו בני לא זו היא שיטה הראשונה שאמרתי לך דברים הרבה יש לנו וחמורין הן ולא צריך הכתוב לאומרן לפיכך הטילו על ישראל ואמר הן יבדילו אותן כדי להרבות שכרן עליהן הכתוב אומר (ישעיהו כ״ו:ח׳-ט׳) נפשי אויתיך בלילה וגו'. אבל הייתי אומר מתוך ד"ת מתיסרין ומתוך דברי תורה מתרפאין. מכאן אמרו בשמונה דברים העולם חרב ובד' דברים העולם מתישב בח' דברים העולם חרב א' על הדינין ב' ועל ע"ז ג' ועל גילוי עריות ד' ועל שפיכות דמים ה' ועל חילול השם ו' ועל דברים מכוערים שאדם מוציא מפיו ז' ועל גסות הרוח ח' ועל לשון הרע ויש אומרים אף על החימוד דורות הראשונים לא נעקרו מן העולם אלא מתוך שמונה דברים דכתיב (איוב כ״א:י״ד) ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו וגו' ומתוך שמונה דברים נעקרו מן העולם ואנשי דור הפלגה לא נעקרו מן העולם אלא מתוך שמונה דברים שנאמר (בראשית י״א:א׳) ויהי כל הארץ שפה אחת וגו' ומתוך שמונה דברים נעקרו מן העולם. ואנשי סדום לא נעקרו מן העולם אלא מתוך שמונה דברים שנאמר (בראשית י״ג:י״ג) ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד ומתוך שמונה דברים נעקרו מן העולם פרעה לא נעקר מן העולם אלא מתוך ח' דברים שנאמר (שמות ה׳:ב׳) ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו ומתוך שמונה דברים נעקר מן העולם סנחרב לא נעקר מן העולם אלא מתוך שמונה דברים שנאמר (מלכים ב י״ח:ל״ה) מי בכל אלקי הארצות וגו' כי יציל את ירושלים מידי ומתוך שמונה דברים נעקר מן העולם. נבוכדנצר לא נעקר מן העולם אלא מתוך שמונה דברים שנאמר (ישעיהו י״ד:י״ג) ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו' ומתוך שמונה דברים נעקר מן העולם. ובארבעה דברים העולם מתיישב מתוך הצדקה ומתוך הדין ומתוך האמת ומתוך השלום ואמר לי רבי מעשה שמכרתי לעכו"ם אחד ארבעה כורין של תמרים ומדדתי לו בבית אפל מחצה על מחצה ואמר לי אלקים על השמים ואתה יודע על מדה שאתה מודד לי ומתוך שמדדתי לו בבית אפל חסרתי לו שלשה סאין של תמרים ולאחר כך נטלתי המעות ולקחתי בהן כד אחד של שמן והנחתי אותו במקום שמכרתי התמרים לעכו"ם נקרע הכד ונשפך השמן והלך לו אמרתי לו בני כתיב (ויקרא י״ט:י״ג) לא תעשוק את רעך ולא תגזול וגו' רעך הרי הוא כאחיך ואחיך הרי הוא כרעך הא למדת שגזל עכו"ם אסור כי גזל הוא ואצ"ל גזל של אח ומתוך שראה הקב"ה בני אדם שהן עושקין וגוזלין וחומסין זה לזה חזר ופירש בקבלה ע"י יחזקאל (יחזקאל י״ח:י״ח) אביו כי עשק עשק גזל גזל אח ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו והנה מת בעונו. ואמר לי רבי בת חמורה או בת הבת אמרתי לו בני כמו שהבת היא ערוה כך היא בת הבת ג"כ ערוה כמו שהיא הבת כך היא בת הבת ואמר לי רבי והלא כתיב בתורה (ויקרא י״ח:ט׳-י׳) ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה אמרתי לו בני ולאו ק"ו הוא ומה אם בת בנו ובת בתו אסורה לו בתו לא כ"ש ומה ת"ל ערות אשה ובתה לא תגלה בין אשה ובתה משלו בין אשה ובתה ממקום אחר ואמר לי רבי זב חמור או נדה חמורה אמרתי לו בני נדה חמורה מזב ואמר לי רבי והלא לא למדנו טבילה לנדה אלא מן הזב אמרתי לו בני והלא דברים ק"ו ומה אם הזב שאין פרה ורבה מטמא אחת עשרה טומאות וטעון שבע רחיצות וטבילות שבתורה נדה שהיא פרה ורבה לא כ"ש שהיא מטמאה אחת עשרה טומאות וטעונה שבע רחיצות וטבילות שבתורה הא למדנו כל האומר לאשתו ולבנותיו ולבני ביתו כשהם בנדותם מותרים אתם לנגוע בכל הכלים עשו מה שאתם רוצים לעשות לפי שאין טבילה לנדה מן התורה אינו רואה קורת רוח בעולם:
Ask RabbiBookmarkShareCopy

ויקרא רבה

זמין למנויי פרימיום בלבד

ספרא

זמין למנויי פרימיום בלבד
פסוק קודםפרק מלאפסוק הבא