מדרש על שמות 33:7

שנו חכמים הוי עלוב ועניו לכל אדם ולאנשי ביתך יותר מכל אדם. ומנין זה תדע לך שכן הוא צא ולמד מן הקב"ה שהיה עלוב ועניו לעמו בכל מקום ולא הלך עמהן כדרכיהן ולא שפט אותם כעונותיהם אלא היה להם במדת ענוה שלו. ומנין שכן הוא תדע לך ממאה ועשרים יום מיום שנתנה תורה לישראל ועד יום הכפורים הם מאה ועשרים יום מיום שעלה משה להר סיני בראשונה להביא תורה לעמו ישראל עד שירד מהר סיני באחרונה בפעם שלישית ואלמלא שנהג הקב"ה עמהם במדת ענוה לא נתנה התורה לישראל. משלו משל למה"ד למלך בשר ודם שקידש את האשה והיה אוהבה אהבה גמורה מה עשה המלך שלח והביא אדם אחד לעשות לו שליח בינו לבינה ומראה לו כל החופות שלו וכל החדרים וכל הסתרים שלו ואח"כ אמר לאותו שליח לך לאותה אשה ואמור לה שאין אני צריך משלה כלום אלא תעשה לי חופה קטנה כדי שאוכל ואדור עמה כדי שידעו עבדי ובני ביתי שאני אוהבה אהבה גמורה. ועד שהמלך עוסק בחופות ולצוות אל השליח ולשגר אל האשה מתנות מרובות אמרו לו הבריות זנתה אשתך עם אחר מיד מניח המלך את הכל מידו והשליח נדחף לאחוריו ויצא מבוהל מלפני המלך. וכן היה הדבר עם הקב"ה וישראל שנאמר (שמות ל״ב:ז׳) לך רד כי שחת עמך וגו' וכתיב (ש"ה א) עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא ברוך עושה מעשה בראשית ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים ברוך שזכר את הראשונות והעביר את האחרונות שהיה לו לומר נרדי נתן סרחון ולא לומר נתן ריחו. וכיון שקבלו ישראל מלכותו של הקב"ה עליהם ואמרו כל אשר דבר י"י נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳) מיד ירדו ששים רבוא מלאכי השרת והניחו בראש כל אחד מישראל שני כתרים ככתרו של אדם הראשון אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע שנאמר (שם יט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכיון שסרחו ישראל במעשה העגל ירדו מאה ועשרים רבוא של מלאכי חבלה ונטלו אותם מהם שנאמר (שם לג) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב יכול לעולם ת"ל (ישעיה נה) ופדויי י"י ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה. בלבם לא נאמר אלא על ראשם אלא מלמד שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירם להם לישראל לימות בן דוד ולעוה"ב לכך נאמר ושמחת עולם על ראשם. ומה מחשבה היה בדעתו של הקב"ה כך היה בדעתו של הקב"ה כל אומה ומלכות שיבאו ויקבלו את התורה יהיו חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים שנאמר והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות (שם לב) אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שאין מלאך המות שולט בו וכיון שעשו את העגל חזר מלאך המות עליהם שנאמר (במדבר כ״א:י״ט) וממתנה נחליאל ממתן תורה נחלו אל וכיון שעבדו ע"א בא עליהן מלאך המות שנאמר אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כלכם אכן לאחר שחבלתם מעשיכם כאדם תמותון (תהלים פב). אבל באהרן כתיב (מלאכי ב׳:ו׳) תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך י"י צבאות הוא וכי תעלה על דעתך שאהרן עובד עבודת אלילים ח"ו אלא לא עבד אהרן ע"א אלא עיכב אותם עד שיבא משה וכדרך שעשה יעקב אבינו שהיה מקיים את כל התורה כולה קודם שניתנה התורה והיה מתכוין לבטל ע"א שנאמר (בראשית ל״ה:ב׳) ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם ויתנו אל יעקב את כל אלקי הנכר אשר בידם וגו' ויטמון אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם ומה היה שכרו על אותה מצוה זהו מה שנאמר אח"כ (שם) ויסעו ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב. וכמו כן נתכוין אהרן לבטל ע"א והיה מקיים את התורה קודם שנתנה ואף על פי כן העלה עליו הכתוב כאלו עבד ע"ז שנאמר (שמות ל״ב:ל״ה) ויגוף י"י את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. אמרו חכמים כשירד משה מהר סיני וראה את הסרחון שסרחו ישראל נסתכל משה בלוחות וראה שפרח הכתב מעליהם ושברם מתחת ההר מיד נתאלם משה ושוב לא היה יכול לדבר. מאותה שעה נגזרה גזירה על ישראל שילמדו את התורה מתוך הצער ומתוך השעבוד ומתוך הטלטול ומתוך הטירוף ומתוך הדוחק ומתוך שאין להם מזונות ועל אותו הצער עתיד הקב"ה לשלם להם שכרן לימות בן דוד ולעולם הבא שנאמר (ישעיהו מ׳:י׳) הנה י"י אלקים בחזק יבוא וגו' ובקבלה הוא אומר (איוב מ״א:ג׳) מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא לטובתי נשברה רגל פרתי כדי שתהא משכורתי שלמה. וארבעים יום האמצעיים של משה נטל משה את האהל ונטה לו מחוץ למחנה שנאמר (שמות ל״ג:ז׳) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה והיו ישראל מתאבלין ונוהגין אבילות בעצמן כל אותן ארבעים יום עד שנגלה מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה יהי שמו מבורך לעולם ולעולמי עולמים ופתח לו למשה פתח של רחמים ואמר הקב"ה למשה משה מה עושין אותם עניים מנודין לרב מנודין לתלמיד מנודין לי מנודין לך אלא חזור בך והכנס את האהל לתוך המחנה שנאמר (שם לג) ודבר י"י אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו מקרא זה איני יודע מהו כשהוא אומר אח"כ ושב אל המחנה מלמד שהקב"ה התיר לו למשה את נדרו וא"ל למשה להכניס את האהל לתוך המחנה. משלו משל למה"ד למלך שהוא כועס על בנו והיה אחד מגדולי המלכות יושב לפניו ומתיירא להציל אותו כיון ששמע שאמר המלך לבנו אתה ריקה אלמלא פלוני אוהבי יושב לפני כבר הכיתיך מכות גדולות אמר אותו אוהב בלבו דבר זה תלוי בי מיד עומד הוא ומציל אותו. וכן לכך נדמה משה באותה שעה וכן מה שנאמר (שם לב) ויחל משה את פני י"י אלקיו ויאמר למה י"י יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים וגו' וכיון שאמר משה אח"כ (שם) למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים וגו' זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו' מיד היה להם הקב"ה עניו ומחל להם לכן נאמר אח"כ (שם) וינחם ה' על הרעה וגו'. ובארבעים יום האחרונים שעלה משה להר סיני להביא את התורה גזרו יום צום ותענית וביום האחרון שבכלם שהוא סוף ארבעים יום גזרו תענית ולנו בתעניתם כדי שלא ישלוט בהם יצה"ר ולמחרתו השכימו ועלו לפני הר סיני ישראל היו בוכים לקראת משה והוא היה בוכה לקראתם עד שעלתה בכייתם למרום. באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה על ישראל וקבל את תשובתם בשרה אותם רוח הקודש בשורות טובות ונחמות ואמר הקב"ה לישראל בני נשבע אני בשמי הגדול שלי ובכסא הכבוד שלי שתהא לכם בכיה זו לששון ולשמחה גדולה ויהיה לכם יום זה יום סליחה וכפרה ומחילה לכם ולבניכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות

בְּשִׁלְפֵי הַשְּׁמַד נִתְכַּנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לְאוּשָׁא, וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שָׁלְחוּ אֵצֶל זִקְנֵי הַגָּלִיל וְאָמְרוּ כָּל מִי שֶׁהוּא לָמֵד יָבוֹא וִילַמֵּד, וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לָמֵד יָבוֹא וְיִלְמוֹד. נִתְכַּנְּסוּ וְלָמְדוּ וְעָשׂוּ כָּל צָרְכֵיהוֹן, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּם לְהִפָּטֵר, אָמְרוּ מָקוֹם שֶׁנִּתְקַבַּלְנוּ בְּתוֹכוֹ אָנוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ רֵיקָם, חָלְקוּ כָּבוֹד לְרַבִּי יְהוּדָה שֶׁהָיָה בֶּן עִיר, וְלֹא שֶׁהָיָה גָּדוֹל מֵהֶם בַּתּוֹרָה אֶלָּא מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם הוּא מְכַבְּדוֹ. נִכְנַס רַבִּי יְהוּדָה וְדָרַשׁ (שמות לג, ז): וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה, נֶאֱמַר כָּאן הַרְחֵק, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (יהושע ג, ד): אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵינָו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה, מָה רָחוֹק שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן אַלְפַּיִם אַמָּה, אַף הַרְחֵק הָאָמוּר לְהַלָּן אַלְפַּיִם אַמָּה, וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ משֶׁה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא מְבַקֵּשׁ ה', מִכָּאן לָמַדְנוּ שֶׁכָּל מִי שֶׁמְקַבֵּל פְּנֵי חֲבֵרִים כְּאִלּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, וְאַתֶּם אַחֵינוּ רַבּוֹתֵינוּ גְּדוֹלֵי הַתּוֹרָה מִי שֶׁנִּצְטַעֵר בָּכֶם עֲשָׂרָה מִיל אוֹ עֶשְׂרִים אוֹ שְׁלשִׁים אוֹ אַרְבָּעִים כְּדֵי לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַרְכֶם בָּזֶה וּבַבָּא. נִכְנַס רַבִּי נְחֶמְיָה וְדָרַשׁ (דברים כג, ד): לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', תָּנֵי שְׁתֵּי אֻמּוֹת גְּדוֹלוֹת פָּרְשׁוּ מִלָּבוֹא בִּקְהַל ה', לָמָּה (דברים כג, ה): עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, וְכִי צְרִיכִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וַהֲלֹא כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיָה הַבְּאֵר עוֹלֶה לָהֶם וְהַמָּן יוֹרֵד לָהֶם וְהַשְֹּׂלָו מָצוּי לָהֶם וְעַנְנֵי כָּבוֹד מַקִּיפִין אוֹתָם, וְעַמּוּד עָנָן נוֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם, וְאַתְּ אָמַר: אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר דֶּרֶךְ אֶרֶץ הוּא שֶׁהַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ מְקַדְּמִין לוֹ בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, בּוֹא וּרְאֵה מַה פָּרַע לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֵלּוּ שְׁתֵּי אֻמּוֹת, כְּתִיב בַּתּוֹרָה: לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', וְאַתֶּם בְּנֵי אוּשָׁא שֶׁקִּדַּמְתֶּם רַבּוֹתֵינוּ בְּמַאֲכַלְכֶם וּמַשְׁקֵיכֶם וּמִטּוֹתֵיכֶם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִפְרַע לָכֶם שָׂכָר טוֹב. נִכְנַס רַבִּי מֵאִיר וְדָרַשׁ (מלכים א יג, יא): וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן ישֵׁב בְּבֵית אֵל, וְאֵיזֶה זֶה, זֶה אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית אֵל, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי מֵאִיר פִּתְפּוּתֵי בֵּיצִים יֵשׁ כָּאן, אֵיזֶה זֶה, זֶה יוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שופטים יח, ל): וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶׁה, נוּן תְּלוּיָה בִּמְנַשֶּׁה, זָכָה, בֶּן משֶׁה, וְאִם לָאו, בֶּן מְנַשֶּׁה. חַבְרַיָּא בְּעוֹן קוֹמֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמְרִין לֵיהּ כֹּמֶר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהֶאֱרִיךְ כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים, אָמַר לוֹ הֵן, עַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כֵּיצַד, הֲוָה בַּר נָשׁ אָתֵי לְמִסְגַּד לֵיהּ וַהֲוָה אָמַר לֵיהּ בַּר כַּמָּה שְׁנִין אַתְּ, הֲוָה אָמַר לֵיהּ בַּר אַרְבְּעִין שְׁנִין אוֹ חַמְשִׁין אוֹ שִׁתִּין אוֹ שִׁבְעִין אוֹ בַּר כַּמָּה הֲוָה, וַהֲוָה אָמַר לֵיהּ בַּר כַּמָּה שְׁנִין אַתְּ בַּר אַרְבְּעִין שְׁנִין אוֹ חַמְשִׁין אוֹ שִׁתִּין אוֹ שִׁבְעִין אוֹ תְּמַנִּין שְׁנִין וַהֲדָה עֲבוֹדָה זָרָה לֵית הִיא עֲבִידָא אֶלָּא מֵחַמְשָׁה אוֹ תַּרְתֵּי עֶשְׂרֵה שְׁנִין, וְאַתְּ בָּעֵי מִשְׁבּוֹק אֱלָהָךְ וּמַסְגֵּיד לֵיהּ, דָּא פְּחִיתָא, וְהוּא מִתְבְּהִית וְאָזֵיל לֵיהּ, אֲתָא חַד בַּר פַּחִין וַאֲמַר לֵיהּ כֵּן, אֲמַר לֵיהּ וּמָה אַתְּ יָתֵיב הָכָא וְעָבֵד בָּהּ, אֲמַר לֵיהּ אֲנָא נָסֵיב אַגְרֵי וּמְסַמֵּי עֵינֵיהּ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע בּוֹ דָּוִד שָׁלַח וְאַיְיתִיתֵיהּ וְאָמַר לוֹ אַתְּ הוּא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק וְאַתְּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אָמַר לוֹ כָּךְ אֲנִי מְקֻבָּל מִבֵּית אֲבִי אַבָּא מְכֹר עַצְמְךָ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא תִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, אָמַר לוֹ חַס וְשָׁלוֹם לֹא הוּא כֵן, אֶלָּא מְכֹר עַצְמְךָ לַעֲבוֹדָה שֶׁהִיא זָרָה מִמְּךָ וְלֹא תִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָּוִד שֶׁהַמָּמוֹן חָבִיב עָלָיו עָמַד וּמִנָּה אוֹתוֹ קוֹמְסִין תִּסְבְּרִין, אָמְרוּ כֵּיוָן שֶׁמֵּת דָּוִד חָזַר לְסוּרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א יג, יח): וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וגו' כִּחֵשׁ לוֹ, מַהוּ כִּחֵשׁ לוֹ, שִׁקֵּר לוֹ, וּמַה שִּׁקֵּר לוֹ, הֶאֱכִילָהוּ לֶחֶם כְּזָבִים, וּכְתִיב (מלכים א יג, כ): וַיְהִי הֵם ישְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן וַיְהִי דְבַר ה' אֶל הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ, וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמָה אִם זֶה שֶׁכִּחֵשׁ בּוֹ וְהֶאֱכִילָהוּ לֶחֶם כְּזָבִים זָכָה שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אַתֶּם אַחֵינוּ בְּנֵי אוּשָׁא שֶׁקִּבַּלְתֶּם רַבּוֹתֵינוּ בְּמַאֲכַל אֱמֶת וּמִשְׁתֶּה וּמִטָּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְשַׁלֵּם לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂכָר טוֹב. נִכְנַס רַבִּי יוֹסֵי וְדָרַשׁ (שמואל ב ו, יא): וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי וגו' (שמואל ב ו, יא): וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, בְּאֵיזוֹ זְכוּת בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וּבַמֶּה בֵּרְכוֹ, בְּבָנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א כו, ה): עַמִּיאֵל הַשִּׁשִּׁי יִשָֹּׂשכָר הַשְּׁבִיעִי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברי הימים א כו, ח): כָּל אֵלֶּה מִבְּנֵי עֹבֵד אֱדֹם הֵמָּה וּבְנֵיהֶם. אָמְרוּ שְׁמוֹנָה בָּנִים הָיוּ לוֹ וּשְׁמוֹנֶה כַּלּוֹת הָיוּ לוֹ וְכָל חָדָא מִנְהוֹן הֲוַת יְלֵדַת תְּרֵין בְּכָל יַרְחָא, הָא כֵיצַד, טְמֵאָה שִׁבְעָה, וּטְהוֹרָה שִׁבְעָה, וְהִיא יוֹלֶדֶת. טְמֵאָה שִׁבְעָה, וּטְהוֹרָה שִׁבְעָה, וְהִיא יוֹלֶדֶת. שִׁתָּא עֲשַׂר בְּכָל יֶרַח. תְּלָתָא יְרָחִין הָא אַרְבָּעִין וּתְמַנְיָא, וְשִׁתָּא דִידֵיהּ, הָא חַמְשִׁין וְאַרְבְּעָה, וּתְמָנְיָתְהוֹן הָא שִׁתִּין וְתַרְתֵּין, הֲלֹא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א כו, ה): שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם לְעֹבֵד אֱדֹם. חַבְרַיָא בְּעוֹן קוֹמֵי רַבִּי יוֹחָנָן אֲמָרוּ לֵיהּ מַהוּ דֵין דִּכְתִיב (דברי הימים א כו, ה): פְּעֻלְּתַי הַשְּׁמִינִי, אָמַר לָהֶם עַל יְדֵי שֶׁפָּעַל פְּעֻלָּה גְּדוֹלָה בַּתּוֹרָה. וּמַה פָּעַל בַּתּוֹרָה, שֶׁהָיָה מַדְלִיק לִפְנֵי הָאָרוֹן נֵר אֶחָד שַׁחֲרִית וְנֵר אֶחָד בֵּין הָעַרְבָּיִם. וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְדַבֵּר אֶלָּא שֶׁהָיוּ בוֹ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים וְהִדְלִיק בּוֹ נֵר אֶחָד זָכָה לְהִתְבָּרֵךְ בִּכְבוֹדוֹ, וְאַתֶּם אַחֵינוּ בְּנֵי אוּשָׁא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נִכְנַס רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְדָרַשׁ (מלכים ב ד, ח): וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם, אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן עַל יְדֵי שֶׁכָּתַב וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לֶחֶם זָכְתָה לְהַחֲיוֹת אֶת בְּנָהּ, רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי זְעֵירָא וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמְרוּ גְּדוֹלָה הִיא הַפַּרְנָסָה שֶׁגּוֹרֶמֶת לִתְחִיַּת הַמֵּתִים לָבוֹא שֶׁלֹא בְעוֹנָתָהּ, צָרְפִית עַל יְדֵי שֶׁהֶאֱכִילָה אֶת אֵלִיָּהוּ זָכְתָה לְהַחֲיוֹת אֶת בְּנָהּ, שׁוּנַמִּית עַל יְדֵי שֶׁהֶאֱכִילָה אֶת אֱלִישָׁע זָכְתָה לְהַחֲיוֹת אֶת בְּנָה, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי אֲפִלּוּ נֵרוֹת אֲפִלּוּ פְּתִילוֹת הָיָה אֵלִיָּהוּ מַעֲבִיר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כְּדֵי שֶׁלֹא יַטְרִיחַ לְכָל בְּרִיָה, רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר וְכִי מִשֶּׁלָּהּ אָכַל וַהֲלֹא הִיא וְהוּא מִשֶּׁלּוֹ אָכְלוּ, דִּכְתִיב (מלכים א יז, טו): וַתֹּאכַל הִיא וָהוּא, הוּא וְהִיא כְּתִיב, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁקִּבְּלָה אוֹתוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְשִׁמַּשְׁתּוֹ, זָכְתָה לְהַחֲיוֹת אֶת בְּנָהּ, וְאַתֶּם בְּנֵי אוּשָׁא גּוֹמְלֵי הַחֶסֶד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נִכְנַס רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְדָרַשׁ (שמואל א טו, ו): וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם, וְכִי עִם כָּל יִשְׂרָאֵל עָשָׂה יִתְרוֹ חֶסֶד, וַהֲלֹא לֹא עָשָׂה אֶלָּא עִם משֶׁה בִּלְבָד, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר יִתְרוֹ וַדַּאי עָשָׂה חֶסֶד עִם משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ב, כ): קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם, אָמַר רַבִּי סִימוֹן אֵין הוּא כֵּן אֶלָּא בִּשְׂכָרוֹ הֶאֱכִילוֹ, דִּכְתִיב (שמות ב, כ): וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר דָּלָה לָנוּ וְלַאֲבוֹתֵינוּ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר דָּלָה לָנוּ וְלָרוֹעִים. וְרַבָּנָן אָמְרֵי דָּלָה לָנוּ בִּזְכוּת אֲבוֹתֵינוּ, דָּלָה לָרוֹעִים בִּשְׁבִיל לְהַטִּיל שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם,, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ עִם כָּל יִשְׂרָאֵל עָשָׂה חֶסֶד, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם אֶחָד מִגְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל מַעֲלִין לוֹ כְּאִלּוּ עָשָׂה עִם כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאַתֶּם אַחֵינוּ בְּנֵי אוּשָׁא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נִכְנַס רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְדָרַשׁ (דברים כז, ט): וַיְדַבֵּר משֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, וְכִי הַיּוֹם קִבְּלוּ הַתּוֹרָה וַהֲלֹא כְּבָר אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הַיּוֹם הַזֶה, אֶלָּא מְלַמֵּד כֵּיוָן שֶׁשָּׁנָה לָהֶם משֶׁה אֶת הַתּוֹרָה וְקִבְּלוּהָ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, הֶעֱלָה לָהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִבְּלוּהָ הַיּוֹם מֵהַר סִינַי, לְכָךְ נֶאֱמַר: הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ, וְאַתֶּם אַחֵינוּ בְּנֵי אוּשָׁא שֶׁקִּבַּלְתֶּם רַבּוֹתֵינוּ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

ומשה יקח את האהל. שכיון שראה משה את ישראל שהם מנודים למקום מיד ריחק עצמו מהם, למה שהמנודה לרב מנודה לתלמיד, מיד ריחק משה את משכנו ממחנה ישראל, ארבעת מילין ואמר הקב"ה למשה, משה אני פירשתי מהם, ואתה פירשת מהם, עשיתם כיתומים אשר אין להם אב, ועתה אין להם תקומה, אמר משה רבונו של עולם אתה רחום אתה חנון אתה קיים אתה מתנחם על הרעה עשה למען שמך, אמר לו משה חזור משכנך לתוך בני ואני אחזור עמך, הדא הוא דכתיב ודבר ה' אל משה פנים בפנים (פסוק יא):