מדרש על שמות 4:30

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שיר השירים ח, א): מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, בְּאֵיזֶה אָח הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אִם תֹּאמַר בְּקַיִן, וְהָא כְתִיב (בראשית ד, ח): וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵּהוּ. אִם תֹּאמַר כְּיִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק, הָא גַרְסִינָן יִשְׁמָעֵאל שׂוֹנֵא לְיִצְחָק. אִם תֹּאמַר כְּעֵשָׂו לְיַעֲקֹב, הָא כְתִיב (בראשית כז, מא): וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב. אִם תֹּאמַר כַּאֲחֵי יוֹסֵף, וְהָכְתִיב (בראשית לז, ד): וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, וּכְתִיב (בראשית כז, יא): וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו. אֶלָּא כְּיוֹסֵף לְבִנְיָמִן, (שיר השירים ח, א): יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי, כְּמשֶׁה לְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל נְשִׁיקוֹת שֶׁל תִּפְלוּת הֵן, חוּץ מִשָּׁלשׁ, נְשִׁיקָה שֶׁל גְּדֻלָּה, נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרִישׁוּת, נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרָקִים. נְשִׁיקָה שֶׁל גְּדֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א י, א): וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹּק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ. נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרִישׁוּת (רות א, יד): וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ. נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרָקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף נְשִׁיקָה שֶׁל קְרֵיבוּת אֵין בָּהּ גְּנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כט, יא): וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָתוֹ. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס מַעֲשֶׂה הָיָה בְּאָח וּבְאָחוֹת שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם בְּגוּשׁ חָלָב וְאֶחָד מֵהֶן בְּבֵית מָרוֹן, נָפְלָה דְּלֵקָה בְּבֵיתוֹ שֶׁל גּוּשׁ חָלָב, בָּאתָה אֲחוֹתוֹ מִבֵּית מָרוֹן וְנָפְלָה עָלָיו וְהָיְתָה מְחַבַּקְתּוֹ וּמְנַשַּׁקְתּוֹ, אָמְרָה לוֹ אֵינִי מֻרְגֶּלֶת לָבוֹא אֵלֶיךָ, אֶלָּא פָּחַדְתִּי דַּהֲוֵית אָחִי בַּאֲנָנְקֵי וּפָלַטְתָּ מִמֶּנָּהּ, (שיר השירים ח, א): אֶמְצָאֲךָ בַּחוּץ אֶשָׁקְךָ, בְּאֵיזֶה חוּץ, בַּמִּדְבָּר, מָקוֹם שֶׁנָּשְׁקוּ אַחִים זֶה לָזֶה, משֶׁה וְאַהֲרֹן.

וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים, עָשָׂה כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות ד, טז): וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם. וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם, כְּמָה שֶׁאָמַר לְמַעְלָה. וַיַּאֲמֵן הָעָם, עָשׂוּ כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות ג, יח): וְשָׁמְעוּ לְקוֹלֶךָ, יָכוֹל לֹא הֶאֱמִינוּ עַד שֶׁרָאוּ הָאוֹתוֹת, לֹא, אֶלָּא וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה', עַל הַשְּׁמוּעָה הֶאֱמִינוּ, וְלֹא עַל רְאִיַּת הָאוֹתוֹת. וּבַמֶּה הֶאֱמִינוּ, עַל סִימָן הַפְּקִידָה שֶׁאָמַר לָהֶם, שֶׁכָּךְ הָיָה מָסֹרֶת בְּיָדָם מִיַּעֲקֹב, שֶׁיַּעֲקֹב מָסַר אֶת הַסּוֹד לְיוֹסֵף וְיוֹסֵף לְאֶחָיו, וְאָשֵׁר בֶּן יַעֲקֹב מָסַר אֶת הַסּוֹד לְסָרַח בִּתּוֹ, וַעֲדַיִן הָיְתָה הִיא קַיֶּמֶת, וְכָךְ אָמַר לָהּ כָּל גּוֹאֵל שֶׁיָבֹא וְיֹאמַר לְבָנַי (שמות ג, טז): פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, הוּא גּוֹאֵל שֶׁל אֱמֶת, כֵּיוָן שֶׁבָּא משֶׁה וְאָמַר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, מִיָּד וַיַּאֲמֵן הָעָם. בַּמֶּה הֶאֱמִינוּ, כִּי שָׁמְעוּ הַפְּקִידָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וַיִּקְּדוּ עַל הַפְּקִידָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ עַל כִּי רָאָה אֶת עָנְיָם.

והמטה אשר נהפך לנחש. בסנה ולפני ישראל כדכתיב ויעש האותות לעיני העם ולפני פרעה ולפני עבדיו (שמות ד ל), תקח בידך כדי שיכירוהו ויזכור הנס הראשון ויסתכל ביאור שהוא אלוהותו ויכפור בו, ולמה קראו מטהו של אהרן, כי כשבא משה לחזור למצרים אמר לו הקב"ה ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות (שם ד יז), ואמר משה הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה (שם ו ל), אמר לו הקב"ה אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה (שם ז ב), וכתיב הוא יהיה לך לפה (שם ד טז), וכתיב ואהרן אחיך יהיה נביאך (שם ז א), הא למדת שאהרן שלוחו של משה. ושליחו של אדם כמותו, ונתן משה את המטה הזה לאהרן אחיו לעשות מקצת האותות, אבל משה לא הביא המכה הזאת על מצרים בנטיית המטה, אלא בנטיית היד. דאי לא תימא הכי כדדרשינן הכא, הא כתיב ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת (שם יז ה), וכתיב אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים (שם ז יט), אי הכי קשה קראי אהדדי, אלא משה נוטה ביד, ואהרן מכה במטה, והאי דכתיב כה אמר ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי (שם ז יז), יש לנאמני רוח לדרוש כי טעם הפסיק בין מכה ובין במטה, והכי משמע הנה אנכי מכה ביד ובמטה אשר בידי כמו כן ילקו המים: