Musar על איוב 5:24

גרסינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות סב, ב), א"ר תנחום בר חנילאי, כל השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, בלא שמחה, בלא ברכה וכו'. במערבא אמרי בלא תורה בלא חומה וכו'. רבא בר רב עולא אמר, אף בלא שלום, דכתיב (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך וגו'. הנה הודיענו היות האשה סבה של כל הטובות האלה, לפי שבה הוא השלמתו בדוגמא זו למעלה סוד צלם ודמות, כי תשוקת העליונים להריק ברכה אל בית דוד ובסבתה מתברך המלך שלמה. וזהו שאמר עליה (שהש"ר ה, ב) אחותי רעייתי, ואמרו חז"ל במדרש חזית, רעייתי מפרנסתי. וכשהמלך הקדוש מרוחק מן המלכה כפי התעוררות התחתונים, אין המלך שלם, כי אינו אלא חצי אדם, ואין טובה אלא על דבר שלם, ועל השלימות תחול הטובה. בלא ברכה, שהברכה נמנעת מלבא, לפי שאין שם על מה שתחול והשמחה נמנע בזה. בלא תורה, שהאשה הידועה נקראת תורה, שנאמר (קהלת ט, ט) ראה חיים עם האשה וגו'. בלא חומה, כי נקבה תסובב גבר (ירמיה לא, כא), והאשה יושבת בשער שומרת לבל יקרב איש זר אל הקודש, ואחר שאין לו אשה הרי גדר פרוץ, והכעס נכנס לחפש בגנזי המלך. בלא שלום, כי נסתלק השלום מן הארץ ועת מלחמה באה בה. והמבין כל זה ידע ויכיר ענין הזיווג על בוריו, וישתדל לישא אשה לשם שמים, ואל יפנה אל רהבים. ובהתקדש האדם עם אשתו על הכוונה הזו, יתן לכוחות העליונות מקום לפעול בקדושה ובטהרה, ותבא אליו הנפש ממקום קדוש. ואם תלמיד חכם הוא, יביא ענף מן השורש כמוהו. וכבר כתבנו למעלה מה שיש בו די בענין זה:

השלישית שאין בה לא זה ולא זה, אלא שהאשה משתוקקת אליו והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו בדברים ומתקשטת לפניו, כדי שיתן עיניו בה. וכן בעת צאתו לדרך, או בעת בואו מן הדרך, שבודאי היא משתוקקת אליו, גם יש קבול שכר בו, וגם הוא בכלל מצות עשה עונה האמורה בתורה, דכתי' (שמות כא, י) שארה כסותה ועונתה, שהם צרכי האשה והנאותיה. כדגרסי' במ' יבמות בפרק הבא על יבמתו, א"ר יהושע בן לוי, כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא, שנא' (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. ואמ' ר' יהושע בן לוי, חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך, שנא' (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך וגו'. והא מהכא נפקא מהתם נפקא, ואל אישך תשוקתך, מלמד שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שיוצא לדרך.

יצחק ורבקה, יצחק קלסתר פניו של אברהם כמו שכתב רש"י בפסוק (בראשית כה, יט) אברהם הוליד את יצחק. ורבקה קלסתר פניה דשרה, וכדאיתא בזוהר (ח"א קלג, א), ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, א"ר יוסי הא קרא קשיא, האהלה, לאהל שרה אמו מבעי ליה, מאי האהלה. דאהדרת תמן שכינתא, בגין דכל זימנא דשרה קיימא בעלמא, שכינתא לא אעדי מינה, ושרגא הוה דליקת מערב שבת לערב שבת, והוה נהיר כל אינון יומין דשבתא. בתר דמיתת, כבתה ההיא שרגא. כיון דאתת רבקה, כל אהדרת שכינתא ושרגא אדליקת^הגה"הורש"י הביא בפירושו ג' עניינים, נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה שרה פסקו, וכשבאתה רבקה חזרו. וכן הוא בבראשית רבה (ס, טז). והזוהר (ח"א נ, א) שלא הזכיר רק נר דלוק, הוא רומז על מה שאמרו רז"ל (מדרש שמואל פ"ח) על פסוק (ש"א ג, ג) ונר אלהים טרם יכבה עד שלא שקעה שמשה של שרה נולדה רבקה בת זוגו של יצחק שנתבשר בה אברהם אבינו קודם מיתת שרה:
והנה שלושה אלה הם ג' מצות דנשים, נדה חלה הדלקה. נר דלוק, כמשמעו. ברכה מצויה בעיסה, בכח הפרשת חלה. ענן קשור על האוהל, סוד הזיווג בטהרה, כמו שכתוב (איוב ה, כד) ופקדת (את) נוך וידעת כי שלום אהלך. ונצטוו הנשים על זה כדדרש ההוא גלילאה בפרק במה מדליקין (עי' שבת לא, ב, לב, א) חוה כבתה נרו של עולם ע"כ כו', על כן שרה שהיא תיקון חוה, ורבקה קלסתר פניה דשרה, היו זהירים מאוד בשלושת אלה:. שרה אמו דדמיא לשרה בכל עובדתא. ר' יודא אמר, כמה דיוקניה דיצחק הוה דיוקניה דאברהם, וכל מאן דחמא ליצחק אמר דא אברהם, ודאי אברהם הוליד את יצחק. הכי נמי רבקה דיוקנה ממש הוה דיוקנה דשרה, ובגין כך שרה אמו ודאי. אמר ר' אלעזר בכלא הכי הוא, אבל תא חזי רזא איהו אע"ג דשרה מיתת, דיוקנא לא אעדי מן ביתא ולא אתחזית תמן מיומא דמיתה עד דאתה רבקה. כיון דעאלת רבקה, אתחזיאת דיוקנא דשרה דכתיב ויביאה יצחק האהלה וגו', מיד שרה אמו אתחזיאת תמן, ולא הוה חמי לה בר יצחק בלחודוי כד אעיל אמו, וע"ד (בראשית כד, סז) וינחם יצחק אחרי אמו, דאמו אתחזיאת ואזרמנית בביתא, ועל דא לא כתיב אחרי מיתת אמו, אלא אחרי אמו, עד כאן לשונו: