Musar על איוב א:6

נדבר מאזהרות על לימוד התורה. כתיב בפרשת ואתחנן^*ביאור הפ' בפרשת ואתחנן. (דברים ד, א-ט) ועתה ישראל שמע אל החקים והמשפטים וגו') ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים וגו' עד פן תשחיתון וגו' וקשה מלת ועתה צריך ביאור עוד קשה באמרו ראה למדתי אתכם איך יפול פה לשון ראה לשון שמיעה יצדק יותר שמע את אשר למדתי אתכם וגו' ועוד קשה בפסוק ראה אשר למדתי מזכיר בקרב הארץ אשר אתם באים לרשת ענין ירושת הארץ לא שייך פה ובפרט שכבר אמר למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ. עוד קשה במה שאמר כי היא חכמתכם ובינתכם ושוב שנית אמר ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הזה מה מורה זה על השנות פעמיים. עוד קשה כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים וגו' אין פסוק זה שייך באמצע אותן הדברים בשלמא פסוק ומי גוי גדול אשר לו חקים ומפשטים צדיקים קאי על לעיל ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים עליו נאמר ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים מה שאין כן בכל קראנו אליו אין מקומו פה וכן קשה הכפל רק השמר לך ושמור נפשך פן תשכח הדברים הלא כבר הזהיר על לימוד התורה. ורבותינו ז"ל (אבות ג, ח), למדו מזה כל השוכח דבר אחד ממשנתו מתחייב בנפשו רק עדיין לא שבנו מטעותינו מה עניינו פה לקמן בפרשת שמע ישראל שהזהיר (דברים יא, יט) ולמדתם את בניכם וגו' שם היה לי לכתוב השמר לך ושמור נפשך ועוד קשה שמפסיק בין שני המקראות שמדברים מענין אחד כמש"ה וידבר ה' אליכם מתוך האש ותמונה אינכם רואים זולתי קול ובין פסוק ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה הפסיק בנתיים פסוק ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם מה מורה פסוק זה פה בנתיים וביותר שכבר שינה ושילש וכן ענין שהזכיר מחדש בקרב הארץ וגו' ענין הקושיא לשון ועתה וגם לא ידוקדק לשון שמע אל החקים שמע את החקים הל"ל. ויתבאר על דרך^*עי' בשוחר טוב וילקוט לעתיד לבוא יצווח העבירה אל האדם. שוחר טוב (תהלים עג), והילקוט הביאו בספר ירמיה (לא), דף ס"ו ע"ד אמר רבי סימן בשם ר' שמעון חסידא בעולם הזה אדם לוקט תאנים בשבת אין התאנה אומר לו כלום אבל לעתיד לבוא היא צווחת ואומרתש בת הוא שבת הוא בעולם הזה אדם הולך ומשמש אשתו נדה אין מי שיעכבו אבל לעתיד לבוא האבן זועקת ואומרת לו נדה היא ע"ש והנה באותה שעה ישראל היו עדה שלימה כפירש"י בפרשת חקת (כ, כב), ויבואו כל העדה עדה השלמה המוכנת לכנוס לארץ והנה מאחר שמשבח אותו העדה אם לא היו חוטאים אחר כך היו זכו באותו העת שהיו כ"כ קדושים וטהורים ואם היה אחד רצה לעשות עבירה אז היתה המצוה צווח עליו להזהיר ממנו. ובזה יובן ועתה ישראל שעתה נעשית עדה השלמה וקדושה וטהורה שמע אל החקים והמשפטים אשר אנכי מלמד אתכם ר"ל כאשר אנכי מלמד אתכם החקים והמשפטים. כן יעשו החקים והמשפטים ילמדו ויזהירו אתכם מלחטוא ולכן אמר שמע אל החקים ולא את החקים ר"ל לדברי החקים מה שידברו הם בעלמא ויזהירו אתכם לעשות עבירות לכן אמ' שמע אל החקים וגו' ר"ל לדבריהם ואמ' ראה למדתי אתכם וגו' בקרב הארץ וגו' בקרב הארץ וגו' יתורץ בדרך זה אמנם על ידי הקדמה מה שמסיק בתלמוד^*ירושלמי פרק קמא דשבת אם יכול אתה לשלשל השמועה עד משה וכו' ופסוק והודעת לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת בחורב וגו'. ירושלמי פרק קמא דשבת רב חייא בשם רבי יוחנן אמר אם יכול אתה לשלשל את השמוע' עד משה שלשלוהו ואם לאו תפוס אז ראשון ראשון אז אחרון אחרון מאי טעמא והודעת לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני י"י אלהיך בחורב (דברים ד, ט). רב גידל אמר כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה כאלו בעל שמועה עומד לנגדו מאי טעמא (תהלים לט, ז) אך בצלם יתהלך איש. ופירש בעל יפה מראה לשלשל לשון שלשלת שהוא לשון חיבור חתיכות המתכות כן יזכור בעלי השמועה כולן מי קבל ממי עד משה רבינו ע"ה והיינו והודעת לבניך וגו' יום אשר עמדת בחורב ר"ל הודעת לבניך ולבני בניך וכן דור אחר דור יקבלו זה מזה עד יום אשר עמדת בחורב ישלשלו הקבלה אז על ראשון ראשון פירש שיזכור המקבלים ידוע ויזכיר כסדר ראשון ראשון שיאמר הלכה זו אמרה פלוני לפלוני ופלוני לפלוני או יזכיר כסדר אחרון אחרון שיזכיר תחלה מי שלמדה אותו ושוב משמסרה לרבו כגון שיאמר אמר פלוני משמיה דפלוני עד מי שהוא ראשון לידועים לו ועל ידי זה יתבאר^*גמרא בנדרים רב הוה גמור תלת עשרה אפי הלכה וכו'. גמרא בנדרים (מא, א) בענין רבי הוה גמור תלת עשרה אפי הלכה אגמריה לרבי חייא ז' מנהון סוף חלש רבי אהדר רבן חייא קמיה הנהו ז' דאגמריה ושיתא אזדא להו הוי ההוא קצרא דהוה שמיעא לרבי כד הוה גרים להון אזל ר"ח גמר יתהון קמיה דקצרא ואתא אהדרונהו קמיה ר' כד הוה חזי ליה ר' לההוא קצרא א"ל רבי אתה עשית אותי ואת חייא א"ד הכי א"ל אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי. וקשה מה היה חסרון לאיכא דאמרי בלשון ראשון. ולדרכי אתי שפיר כי צריך להזכיר כסדר או ראשון ראשון או אחרון אחרון ולפי ל' ראשון דבר דלא כמאן כי רבי חייא למד עם רבי ור"א לקצרא אתה עשית אותי ואת חייא וא"כ לא תפוש לשון ראשון ראשון ולא אחרון אחרון מה שאין כן באיכא דאמרי אתי שפיר כי אמר אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי הלך כסדר ראשון ראשון ונכון הוא. והנה משה רבינו ע"ה רמז כל זה פה שצריך לשלשל עד משה ואם אין ידוע לו שיהיה לתפוס אז ראשון ראשון או אחרון אחרון. זה"ש ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וגו' כלומר יראו עיניכם שאנכי המלמד אתכם לא עתה בלבד כי בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה צריכים אתם לראות כאלו אני עומד לנגדיכם כמאמר רב גידל כאלו בעל שמועה עומד לנגדו ובאם העלם יעלם מעמכם סדר הקבלה עד אלי אז הראה בזה הפ' לתפוס אחרון אחרון ראה למדתי אתכם שאני המלמד שלכם ואח"כ כאשר צוני י"י אלהי המצווה אותי. ובפ' אח"כ נתן רשות להיפך לתפוס ראשון ראשון וידבר י"י אליכם מתוך האש וגו' ויגד לכם את בריתו וגו' ואח"כ ואותי צווה י"י ללמד אתכם חקים ומשפטים זהו תפוס ראשון ראשון. בזה מתורץ הקושיא שהפכיל הקרא ואותי צוה י"י בעת ההיא ללמד וגו' או יכולין לומר דרך אחר על מה שהפסיק בין הדבקים ותמונה אינכם רואים וגו' ובין מקרא כי לא ראיתם כל תמונה הפסוק ואותי צוה י"י. והוא על דרך מה שכתב הזוהר פרשת וילך (ח"ג רפד, ב)^*ענין הזוהר על פסוק מכנף ארץ זמירות שמענו (ישעיה כד, טז)., בשעה שנכנסו ישראל לארץ ישראל שמעו קול מארבע רוחות עולם וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל מכנף הארץ זמירות שמענו בשעתא דאעילו ישראל לארעא וארון קיימא קדישא קמייהו שמעו ישראל דמסטרא דארעא חד תושבחו וחדו וקל זמרי עילאי די מזמרא בארעא כדין צבי לצדיק תישבחה דמשה הוי בההיא שעתא דבכל אתר ואתר דארון הו' שארי בארעא הוי שמעי קלא דאמרי (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל אבל אוי לי דבר בגדו דדמינן ישראל לשקרא בהקב"ה כו' ע"כ המלטרך לעניינינו. ולפי זה יתורץ שפיר תחלה קאמר וידבר י"י אליכם מתוך האש ותמונה אינכם רואים זולתי קול כן יהיה על הכל מה שאותי צוה י"י ללמד אתכם חקים ומשפטים כן יהיה בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה תשמעו קול מדבר בלי תמונה ומהו הקול מה שאותי צוה ה' ללמד אתכם כענין וזאת התורה אשר שם משה וגו' ומסיים ואמר ונשמרתם לנפשותיכם פן תעשו תמונה רק עדיין נשאר הקושיות כסל חכמתכם ובינתכם בצרוף שאר דקדוקים. ואגב יובן מה שפירש"י האי ושמרתם זהו המשנה על הלימוד ולא הניח כפשוטה שמירה על החקים ומשפטים. הענין הוא על דרך^*גמרא פרק ד' מיתות ר' אומר אף על הכלאים וכו'. הגמרא פ"ד מיתות דף ס' (ע"א) רבי אליעזר אומר אף על הכלאים מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא (דברים יט, יט) את חקותי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאים כו'. ופירש"י כבר לבני נח ופריך אלא מעתה (שם יח, כו) ושמרתם את חקותי ואת משפטי חקים שחקקתי כבר התם ושמרתם את חקותי דהשתא הכא ואת תקותי תשמורו תקוים דמעיקרא תשמורו. ופירש"י הכא את חקותי תשמורו דהקדים חקים לשמירה משמע חוקים דמעיקרא ואף על גב דגבי שביעית ויובל כתיב נמי את משפטי תעשו את חקותי תשמורו דהקדים נמי חוקים לשמירה התם כיון דרישא דקרא כתיב את משפטי תעשו אורחא למכתב זאת חקותי כו' עכ"ל. ובזה יתורץ עוד קשיא ברישא הזכיר ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים ובאמצע אשר ישמעון את החוקים האלה ולא הזכיר משפטים וגבי מי אשר לו חקים ומשפטים חזר והזכיר שניהם ונראה לי דהכי פירושו כי תחלה הזהיר משה ראה למדתי חקים ומשפטים וגו' ומלת ושמרתם כפירש"י זהו המשנה הזהיר על הלימוד ואמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. והנה בתוך כדי דבור ירא משה פן לא יבינו ישראל אותו דהאי ושמרתם קאי על המשנה רק יבינו ושמרתם קאי כפשוטה על חקים דלעיל ומ"מ זה יטעו פן יאמרו אומות העולם מדהקדים חקים לשמירה איירי מחוקים ששייכים לבן נח ואם כן יהיה שמירה קודם לחקים ואיירי מחוקים דהשתא אם כן לא יהיה יותר מעלה לישראל מן אומות העולם כי גם המה נחשבים לחכמים ומשום הכי הזכיר שנית את החוקים כדי שמלת ושמרתם יהיה קודם למלת חקים שמע מינה דאיירי מחוקים דהשתא ונמצא יהיה חכמתכם לעיני עמים לא מבעיא לתנא דביה מנשה דמפיק ד"ך ועייל ס"ך כמבואר בסנהדרין (נו, ב), אם כן מדהזכיר חקים ומשפטים שמע מינה דאיירי דחוקים דהשתא דומיא דמשפטים כי סבירא ליה דבן נח מוזהר על הדינים אלא אפילו לתנא דסבירא ליה בן נח מצוה על דינין מכל מקום רמז הקרא שאיירי מחוקים דהשתא דומיא דמשפטים משפטים איירי מדינים דהשתא משום הכי אמר אשר נתתי לפניכם כי במשפטים כתיב (כא, א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני גוים (גיטין פח, ב), ואם כן רומז גם על החקים דהשתא וכל זה יובן מה שברישא מזכיר חקים ומשפטים ובמצעיתא מזכיר החוקים לחוד ובסיפא ואמרו כו' חוקים ומשפטים צדיקים מכח אשר נתתי לפניהם לפניכם דייקא ויהיה דומייא חוקים דמשפטים א"כ כשנאמרו מחוקים דהשתא מ"ה ואמרו כי מי גוי גדול כו'. והנה ירא עוד משה פן יאמרו מה חזית דניזול בתר סיפא דילמא אזלינן בתר רישא והקדים בשמירה על זה אמר ואמרו רק עם חכם ונבון וגו' ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים וגו' ואם כן איכא לחלק בין רישא ומצעיתא דאלו ברישא מזכיר חקים ומשפטים לא מוכח שאיירי מחקים דבני נח כי בצדו כתיב משפטים כאורחא דקרא להסמיך שניהם יחד כתירוצו של רש"י מה שאין כן במצעיתא מזכיר חקים לחוד ויהיה אחר מלת ושמרתם ושמה תקים ממש נזכרים לאחר שמירה. אם כן גילה משה בדעתו שאיירי מחקים דהשתא. וזה נרמז בפסוק ואמרו מי גוי וגו' אשר לו חקים ומשפטים ככל התורה על דרך מה שהזכרתי בפתיחת דברי חקים ומשפטיים יבינו שקאי על כל התורה ואחר שפירש דבריו גילה לנו מלת ושמרתם שלא קאי על חקים ומשפטים דלעיל רק ושמרתם זהו המשנה הזהירם על הלימוד ובמה גילה להם בזה שאמר השמר לך וגו' פן תשכח הדברים יום אשר עמדת בחורב. ולמדו רבותינו ז"ל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו ונמצא חכמתכם ובינתכם קאי על חקים ומשפטים ועל לימוד התורה וגוי שלמד תורה חייב מיתה כמבואר פרק ארבע מיתות (סנהדרין נט, א), ונמצא שיאמרו הגוים רק עם חכם ונבון הגוי הזה כן נראה לי לפרש פסוקים הללו. ולפי מאמר רב גידל הנ"ל שצריך לראות כאלו בעל שמועה עומד כנגדו וזהו בכלל כבוד חכמים ונדבר מענין כבוד חכמים^*זוהר פ' פנחס תחלת דינו של אדם בר"ה על בזוי התורה ולומדיה. בזוהר פ' פנחס (רלא, א) מסיק בר"ה כשהקב"ה דן בעולם אזי דין הראשון הוא במי שמבזה התורה ולומדיה וז"ל ויבואו בני האלהים (איוב א, ו) אלו ב"ד רברבא בני אלהים ודאי בנוי דמלכא קריבי לגבי ואינון שבעים ממנו כו' שנאמר להתיצב על י"י וכי על י"י קיימי אלא בשעת' דאינון קיימי על דינא דינא דקמאה דכולא בגין דההוא דלא מוקיר לשמא דקוב"ה ודלא יוקיר לאורייתא ולעבדוהי כו' ע"ש. וקשה בשלמא מי שביזה הקב"ה אתי שפיר שיהיה דין הראשון על זה מה שאין כן מי שמבזה תלמיד חכם למה יהיה דין זה דין ראשון והלא כמה עבירות חמורות מאלו ונראה לישב כי^*מדרש ילקוט מלאכי השרת שואלין להקב"ה אימתי ר"ה וכו'. בילקוט פ' בא (רמז קצא) הביא מדרש רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון מתכנסין מ"ה לפני הקב"ה אימתי ר"ה והוא אמר ולי אתם שואלין אני ואתם נשאל לב"ד שלמטה מ"ט (דברים ד, ז) כיי אלהינו בכל קראינו אליו ולפי זה א"ש כשיראו שהקב"ה שואל מב"ד שלמטה אימתי ר"ה אז היה מקום להרהר שראו הכבוד שחלק הקדוש ברוך הוא להם ולכן שאלו על הכבוד של תלמיד חכם שנעשה למטה ולכן יבוא זה בראשונה. ולחזק הענין של כבוד תלמידי חכמים אבאר^*גמרא בנדרים (לב, ב). ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם) גמרא בנדרים אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם שנאמר (בראשית יד, יח) ומלכי צדק מלך שלם וגו' והוא כהן לאל עליון כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציא מאברהם שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון וגו' א"ל אברהם וכי מקדימין ברכת עבד לברכת רבו לפיכך הוציא מאברהם שנאמר (תהלים ק, י) לדוד מזמור וגו' וכתיב בתריה נשבע י"י ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק והיינו דכתיב והוא כהן ואין זרעו כהן וקשה לי בכל מקום שנאמר לשון והיינו דכתיב קשה איזה קושיא ומה קושיא איכא פה אין לומר שקשה מלת והוא כהן למה לי זה לאו קושיא דהוכרח לומר מלת והוא כי לפי סדר המקרא הוציא לחם ויין כהן לאל עליון הוי משמע דלחם ויין כהן הוא אמנם מלת והוא שקאי ארישא דקרא על ומלכי צדק וגו' ותו אין לומר דקשה ליה למה העמיד באחרונה שהוצרך להוסיף מלת והוא לתקן הלשון כי הוה ליה למימר גבי ומלכי צדק מלך שלם כהן לאל עליון ולא יצטרך לומר מלת והוא ומשום הכי דורש והוא כהן וגו' מכל מקום לא יצדק דאם כן יעמוד הקושיא במקומו למה נאמר למטה מלת והוא הוה ליה למימר לעיל ומלכי צדק מלך שלם והוא כהן ואם כן בריש דבריו יהיה גם כן נשמע הדרוש הוא כהן כו' ואפילו היה צריך וי"ו הנוספת אם הוי אמר ומלכי צדק הוא כהן בלי אות הוי"ו יהיה נולד הקושיא למה מלת והוא דהוי דרשינן זה. עוד קשה שלילה שאמר וכי מקדימין ברכת עבד וכו' הוי ליה למימר בניחותא והא אין מקדימין וכו' ויתבאר הענין ע"ד מדרש פ' לך לך (ב"ר לט, יב) החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו) מדרש פ' לך לך ואברכה מברכיך אמר רבי ירמיה החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו בכבודו כתיב (שמואל א ב, ל) מכבדי אכבד ובוזי יקלו על ידי אחרים וכבודו של צדיק כתיב (בראשית יב, ג) ואברכה מברכיך. ומקללך אאור אנא. והנה בטעות זה היה שם כי הוא הבין שהקדוש ברוך הוא החמיר בכבודו של צדיק יותר מכבודו וסבור שגם הוא יעשה כן ויכבד כבודו של צדיק יותר מכבודו שיקדים הצדיק קודם הקודש ברוך הוא אך כזה לא יעשה בישראל הגם שהקדוש ברוך הוא בגדולתו מצינו ענותנותו אמנם האדם חייב לכבדו ולהקדימו בפני כל ולכן אמר אברהם בלשון תמיה וכי מקדימון ברכת עבד לקונו רואה אני בדבריך שאתה רוצה ללמוד מהקב"ה שהחמיר הוא בכבודו של צדיק יותר מכבודו לו נאה לעשו' כן אבל לך אין נאה לעשות כזה משום זה הוציא הקדוש ברוך הוא הכהונה משם מאחר שלא עשה כהלכתו והיה נענש על זה שהוא היה כהן ואין זרעו כהן והנה בתוך אותו הדיבור ירא הקדוש ברוך הוא מפני העולם שיראו ששם הוי נענש בעבור זה מה שכיבד כבודו של צדיק יותר מהקב"ה ופן יאמרו שהקדוש ברוך הוא בודאי יחמיר על כבודו של צדיק כדמוכח ממקרא לעיל אם כן למה עשה הקדוש ברוך הוא בענין זה שהוכיח את שם ונטל הכהונה מזרעו משמע שאין חפץ בכבוד של צדיקים לכן בא הקדוש ברוך הוא להראות שהוא חפץ בכבודן של צדיקים והראה את זה בפסוק זה ואמר והוא כהן לאל עליון. והוא על דרך הגמרא סוף^*משנה דידים אמר מין קובל אני וכו'. משנה דידים (פ"ד מ"ח, שם איתא צדוקי) אמר מין גלילי קובל אני עליכם פרושים שאתם כותבין את המושל עם משה בגט אומרים פרושים קובלים אנו עליכם מין גלילי שאתם כותבים המושל עם השם בדף ולא עוד אלא שאתם כותבים את המושל מלמעלה ואת השם מלמטה שנאמר ויאמר פרעה מי י"י אשר אשמע בקולו ופי' שמקדימין שם פרעה לשם י"י דכתיב ויאמר פרעה מי י"י וגו' וזהו שדייק שקשה לו בזה המקרא שאמר והוא כהן לאל עליון להיפך הוה ליה למימר לאל עליון הוא כהן ולמה הקדים והוא כהן לאל עליון אלא זהו הואיל שגילה לן במלת והוא כהן לדיוקא שאין זרעו כהן שנענש שהקדים כבודו של צדיק לכבודו של הקדוש ברוך הוא וכדי שלא יבינו הבריות שגם בעיני הקב"ה רע לכבד הצדיק לכן אמר בזה המקרא והוא כהן לאל עליון הקדים הצדיק לכבודו שהקדים מלת והוא כהן לאל עליון והראה לנו בזה שהרשות תלוי ביד הקב"ה למחול על בכבודו ולא ביד אדם:

ישעיה הנביא אמר (ישעיה נ"ח א) קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם להבין מה זה הענין קריאת הגרון ולמה בחר בגרון יותר משאר מוצאות משמיע קול דברים וביחוד מה שאמר הרם כשופר קולך לכן נראה כי באמת המוכיח לישראל להגיד להם עונם צריך בחינה יתירה לבל יכשל ח"ו בדברי סרה על ישראל כי הקב"ה תובע עלבונם ומקפיד על זה והרי זה בכלל מוציא דיבה וכי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכאב הכועס על בנו ומ"מ מקפיד אם אחר ידבר עליו דברי קנטור וכדומה ולכך אמרו במדרש (מד"ר דברים פ"ב ח) כי משה אמר עצמות יוסף נכנסים לארץ ישראל ואני אין נכנס והשיב לו ה' יוסף הודה בארצו ואתה לא הודית ויש לתמוה למה לא אמר על שאר הנכנסים לארץ ישראל ולמה דוקא יוסף ובפרט לפי מ"ש (ילק"ש בשלח רמז רכ"ז) שכל עצמות השבטים בכלל נכנסו לארץ ודרשינן ליה מן והעליתם עצמותי מזה אתכם דייקא א"כ למה תלה הדבר בעצמות יוסף דוקא אבל ידוע מ"ש במדרש (ד"רוילד פ"ט ו) שאמר משה בהן קלסתיך ובהן אתה גוזר עלי והשיב ה' הלא אתה אמרת והן לא יאמינו לי וכו' הרי דלכך נענש מלבוא לארץ ישראל בשביל שחשב ודבר סרה על עם ה' היותם קטני אמנה והנה ידוע דכל שורש ומצב ישראל הם שבטי יה אשר הם כללו של ישראל וא"כ המדבר סרה על השבטים גדול עונו ממדבר על זרעם אחריהם ויפה כח האב וא"כ היתה טענת משה חזקה עצמות יוסף הן נכנסות לארץ ישראל אף שהוציא דיבה על השבטים ואמר שאוכלים אבר מן החי וכדומה ממאכלות אסורות והיה שקר כי ידם היתה תמיד לה' ואני שהייתי רק מחושדי ישראל אולי לא יאמינו לי לא אכנס לארץ ישראל והשיב לו השם לא מן זה הטעם אין אתה נכנס רק עיקר טעם הוא כי משה היה סיבה למרגלים ודור המדבר כי באמת ה' אמר לו (במדבר י"ג ב) שלח לך מרגלים לדעתך וכו' והיינו לחפור הארץ לדעת איזה מקום נוח בקל לכבוש ואיזה מקום קשה אבל לחקור טיב הארץ השמינה או רזה וטיב פירותיה זה אינו מגדר מרגלים ועל ידי כך נתגלגל שאמרו פירות משונים ואוכלת יושביה וכדומה ואילו היתה שליחותם רק לדעת המקומות כנ"ל לא היו באים לידי כך וגם ע"י חקירה זו נולד ספק בעיני העם כאילו יש ספק בדברי ה' ח"ו שהפליג בשבח ארץ ישראל זבת חלב ודבש וכו' וזה אמרם משה לא הודה בארצו הרצון שלא הפליג להודות ולהלל שבח ארץ ישראל עד שהוצרך לשלוח מרגלים ולחקור בטיבה השמינה או רזה ולא כן יוסף שאמר לשר המשקים (בראשית מ' ט"ו) וזכרתני והוצאתני מן הבור הזה כי גנוב גנבתי מארץ העברים וכו' ויש להבין מה צורך הגדה זו לשר המשקים שנגנב מארץ עברים אבל באמת הוא כך כי החסידים הראשונים היו בוחרים לשבת תמיד במערות וחורי עטלפים כדי להתבודד ולהתרחק מן בני אדם המרגילים ומביאים לידי חטא והנביא צווח (ירמיה ט' א) מי יתנני במדבר ורשב"י ע"ה היה יושב במערה כמה שנים וכי קצרה ידו למקום שאין מגיד לקיסר וכמבואר בש"ס וכדומה הלא מלאכי מעלה היו סובבים אותו תמיד כנודע אלא בחר בישיבה זו לקנין שלימות ולכן בצאתו השיג מעלה גדולה עד שנתגדל למעלה מר' פנחס בן יאיר כמבואר בש"ס (שבת לג ע"ב) ואח"כ היה הוא ודורו שאחריו יושבים כולם במערה ולומדים בתורה כאשר מצינו בזוהר דברי חכמים אחרים בזמן רשב"י ובזוהר סיפורים רבים מהחכמים רבים שהיה דירתם תמיד במערות ובמחילות לקנין השלימות להתרחק מבני אדם א"כ י"ל אף יוסף הצדיק נבחר לו לשבת בבית האסורים נבדל מישוב בני אדם להנצל מחטא בני אדם ולעבוד ה' בתכלית העוני וחוסר וזו היתה שלימותו כדכתיב (בראשית ל"ט ב) ויהי ה' את יוסף והלא בצאתו היה עלול לחטאים ולרוב יופיו בנות צעדה עלי שור וכמה מלחמות שצריך להתגבר ביצרו עד שאמרו (סוטה לו ע"ב) לולי דיוקנו של יעקב היה ח"ו נלכד בפח אשת אדוניו ואמרו (שם) שהוציא יו"ד טפות זרע ע"י יו"ד אצבעות והם היו בעו"ה גרמא לצרות רבות וביחוד יו"ד הרוגי מלכות אמנם יוסף אשר חמד ובחר לצאת מהמאסר כי ידע כי עיקר שלימות האדם היא בארץ ישראל מקום אשר שם משכן ה' ובו יקנה אדם שלימות התדבקות גמורה עם ה' ושם אין מסך הבדל רוחות הטמאות וכדומה והגבר אשר יבקש להתדבק בה' היה צריך לעלות לא"י וע"ז היה יוסף חומד לשוב לארצו ארץ חיים ולקנות שם שלימות גמורה להיות כסא ומרכבה לה' ככל אבותיו ובשבתו בבית האסורים א"א לזאת וזהו אמרו והוצאתני מבור הזה לא לשם תענוג לבקש חופשיות משביה כולי ליתנהו ביה רק הטעם כי גונב גנבתי מארץ עברים וכל מגמתי לשוב שמה להתדבק בה' באור אלהים חיים ולא לתענוג עולם הזה ובחר בשבת ארץ ישראל ולא אמר לשוב אל אביו רק תלה הכל בארץ ישראל כי חשב זה לעיקר וכל האבות זכו למעלה נשגבה כזו מחמת זכות ארץ ישראל וזה הודה בארצו לזה היה השבח והודיה ולכך אף כי לא זכה בחיים מחמת שכבר החלה הגלות יעקב ובניו ירדו מצרימה זכה לאחר מותו שבאו עצמותיו לארץ ישראל וא"ש ומזה תבינו כמה מצוה יש לחמוד לעלות לארץ ישראל כמ"ש השל"ה וספר יראים שתמיד יהיה בלב אדם חשק וחמדה לארץ ישראל כדכתיב (מלכים א' ט ג) והיו עיני ולבי שם כל הימים ותמיד אם אדם מלא כל חמודות יזכור שהוא חסר שאינו בארץ ישראל תכלית השלימות מה קנית ויתעצב על כך כי עיקר חסר אצלו וכמ"ש (תהלים קל"ז ו) אם לא אזכרכי אם לא אעלה ירושלים על ראש שמחתי כי לשמחה מה זו עושה אם מקום תכלית האושר האמיתי חסר ושנית נלמד כי כל מה שהאדם מבקש בזה העולם הוא הכל בשביל קנין שלימות אם מבקש עושר הוא כדי שלא תטריד אותו העניות בעבודת ה' כאמרם (עירובין מ"א ע"ב) עניות מעבירה האדם מדעת קונו וכן הכל וזה כוונת הנוסח (בתפילת שמו"ע) זכרנו לחיים למענך אלהים חיים וכו' דיש להבין פירושו של למענך דבשבילו יתן לנו חיים ומה איכפת ליה בנו וגם בזוהר (תיק"ז תיקון ו') תמה על הני תפילות בראש השנה וביום הכפור הכל לחיים ולפרנסה ואמר הם ערב רב ככלבא בישא צועקים הב לן חיים הב לן מזוני ובאמת נוסח התפלה הוא כך זכרנו לחיים אבל ענין בקשת חיים הוא בשני אופנים אם הוא באופן שיהיו חיים לענין תענוג עולם הזה וכדומה בכבוד המדומה כמו שרוב החיים מבקשים לתכלית זו חיים וע"ז אופן דיבר הזוהר כי הם ככלבא בישא וכו' אבל אופן ב' והוא כדי לעשות רצון ה' כי לא המתים יהללוהו ולא כל יורדי דומה וכל זמן שאדם חי יוכל לתקן עוותו ולעשות קנין שלימות וכאמרם (אבות ד' י"ז) יפה שעה אחת בתורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא ובזה האופן היטב אשר תקנו זכרנו לחיים וכו' למה מבקשים חיים למענך אלהים חיים לעשות נחת רוח בתורה ומעשים טובים לה' לתקן אשר מרדנו בו הכל לשם ה' ולא לפנים אחרות ואם אדם כוונתו לכך מה טובה ומה נעימה תפלתו ונשמע מזה מה שהתחלנו לדבר כי מאד יזהר איש בתוכחתו לבל יוציא שם רע על ישראל עם קדוש לה' ובאמת יש לתמוה על מה שאמר ישעיה בשביל שאמר (ישעיה ו' ה) תוך עם טמא שפתים אנכי יושב נגע מלאך ברצפה בוערת בפיו ואמר סר עונך וכו' והלא בראש דבריו אמר תיכף (ישעי' א' ד) הוי גוי חוטא עם כבד עון וכו' אשר הוא יותר מעם טמא שפתים שאמר אבל ידוע כי הנביא נבואתו ניתנה לו בקירבו כדכתיב (ירמי' כ' ט) והיה בלבי כאש בוערת והוא מוציאו משם ולחוץ כדכתיב (שמואל ב' כ"ג ב) רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני ואינו עושה רק כמעשה כלי בעלמא שמוציא מפיו מה שניתן בקירבו ולכך אם הנביא מדבר בנבואה אין עליו עונש כי לא ענה מלבו ואת אשר ישים ה' בפיו ידבר ולכך פתח נבואתו (ישעיה א' ב) יאמר שמעו שמים וכו' כי ה' דבר אבל זה שאמר תוך עם טמא שפתים אנכי יושב ענה מלבו ולא הוא דבר נבואה ולכך נענש וזהו כי הנביא נתיירא להגיד לישראל פשעם וחטאתם כי בקל ילכד בדיבור אחד לקרוא אותם חוטאים רשעים וכדומה וענוש יענש ולכך זרזו המקום ואמר הוא דבר הנבואה תדבר קרא בגרון אין לך אלא להוציא בגרון ולחוץ מה שניתן ברוח הקדש בקירבך ואמר הרם קולך כשופר כמו שאין השופר רק מעשה כלי בעלמא ומה שנופחין בתוכו יוציא ברוח דרך נקב השני כן אתה אינך משמש אלא מעשה שופר בעלמא א"כ אין עליך יראת עונש ותגיד לעמי פשעם בטח כי לא מלבך תדבר וכנ"ל וכן הדבר אצלי יגורתי להוכיח פן אדבר ח"ו לעז על ישראל אשר הם קדושים רק אדבר כל מה שכתוב בספרים ואהיה רק כמליץ לומר בעל פה מה שכתוב בספר רק כמו שופר בעלמא להשמיע קול במחנה העברים וגם כל הדברים סובבים על עצמי כי יודע אני שברי וקלקולי בעו"ה והריני כמדכיר וכל הדברים אלי יגיעו אהובי בניי הנה קרב יום ה' יום ראש השנה ארץ רעשה וצבא השמים יחולו כי הוא כיום בריאת שמים וארץ וכו' ואיך לא נחיל ונראה לעשות לנו צידה כל ימות השנה לשרש יצר הרע והמשל כמו חולה אשר יאמר לו הרופא בימי אייר אשר המזג אויר טוב מאוד יעסוק ברפואה ויבדיל עצמו ימים עשרה או עשרים לא יעסוק בשום דבר רק יעסוק כדי להבריא את גופו בסמים מרים ורפואות וכדומה ואכילת דברים בריאים והאיש אשר שומע בקול רופא וכאשר יעברו ימים אלו והוא חוזר לאכול כל דבר המזיק לגופו כפי מזגו בודאי לא תועיל רפואתו ואדרבה תזיק כי הוא כבר למד מזג גופו מבלי לאכול דברים המזיקים כמו דברים חמוצים וכדומה אבל איש חכם וישמור אלה שלא יאכל אח"כ אף שכבר גופו בריא אולם כי אם דברים הבריאים לגוף למזגו ואף כי אין צורך בשמירה כ"כ כימים האלו שהיה עוסק ברפואות כי כבר הבריא מ"מ ישמור מבלי לאכול דברים המזיקים ביותר כי יחדש החולי ויתקפו עליו יותר מקדם כי כבר נחלש כחו בחולי הראשון ובקל מקבל גופו ההפסד וכן הדבר ברפואת חולי הנפש כי ימים אלו ימי אלול ותשרי וביחוד בין כסא לעשור עלולים למאוד לרפואה ולרפא כל פצע וחבורה ומכה טרייה כאשר ישים האדם ללבו לעסוק ברפואות ובשלימות בתשובה כראוי וכמאמר חז"ל הלא המה רופאים ומומחים בקיאים ויבדיל עצמו משאר דברים אפס תהיה כוונתו לבד להבראת נפש וכאשר יעברו ימים הפיקח משמר עצמו מכל עבירה לבל ישוב למחלתו כבראשונה ואם כי אינו נזהר כל כך מאזהרות בפרישות וסיגוף כמו בימים האלו עכ"פ משמר עצמו מדבר עבירה ופשע נגד ה' ותורתו לבל יחלה וימות מיתת שאול ושחת ח"ו אבל הכסיל כאשר יעברו ימים האלה ושב ורפא לו הנה ימים אלו ימי בכורי ענבים לא ישים ללבו לשמור עוד דרך עץ חיים לא יחוש לביטול עשה ולא תעשה בחשבו כי כבר סילק עונו וחטאתו להתכפר והנה זה שוטה יכבד חליו שנית יותר מהראשון והנה אמדו במדרש (ילק"ש תהלים רמז תשי"ח) שהשטן אומר לה' ביום הכפורים ישראל גנבים הם והקב"ה נוטל עונות ישראל ומטמינם תחת פורפירא שלו והשטן בא ורואה כי הקב"ה הטמין אמר (תהלים פ"ה ג) נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה עכ"ל ולהבין מה ביקש בזה שישראל גנבים ולא שאר דברים וגם מה שהקב"ה מטמין עונות הטמנה זו מה טיבה ואיך ומה וכי הקב"ה וותרן ח"ו יעוות משפט וגם מה שאמר השטן נשאת עון עמך כסית וכו' ומה כוונתו בזה ומה מאמרו ואולם במדרש אחר (פרדר"א פ' מ"ו) נאמר כי השטן אומר בניך דומים למלאכי השרת אין להם שנאה וקפיצות כמו מלאכי השרת ולכאורה הדברים סותרים וגם מה ביקש בשבחו של ישראל ואם לית ליה רשות ישב וידום אבל בעו"ה בואו ונווכחה כל התשובה שאנו עושים בימים האלו הוא הכל משפה ולחוץ אין הלב עמו כי מי קורע ללבו בכל התכלית ולהסיר לב האבן מבשרו בכל אופן ויפתו בפיהם בוידוי גזלנו ועדיין בעו"ה הגזילה תחת ידינו טפלנו שקר עדיין השקר מרקד בנו וכהנה יותר וביחוד שנאה ביום הכפור קמים כל העם כאיש אחד באהבה וחיבה עד שכל הרואה יאמר איש אחד ואחים הם אבל בוחן לבבות יודע כי בקרבו ישים ארבו ולא זזה השנאה מלבו ואפילו ביוה"כ אם ימצא מקום להתכבד בקלון חבירו או להשתרר וכדומה לא יחוש מלעשותו כללו של דבר מה נבחר מעשה ישראל בימים האלו ובפרטות ביום צום הנבחר בכל מעשים ועבודת ה' אבל העבודה המסורה ללב בזה חוששני שאינו כ"כ שלם כמ"ש וכבר אמרו (יומא כט וע"ש פירש"י) הרהור עבירה קשה מעבירה כי אמרו (ב"ק עט ע"ב) החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן שלזה יש מורא לבשר ודם ואין לו מורא שמים הרי עשה ח"ו עין שלמעלה כאילו אינה רואה וזהו הרהור עבירה שימנע לעשות עבירה בפרהסיא מחמת פחד בני אדם ומהרהר בעבירה א"כ אין אלהים נגד עיניו וזהו מאמר השטן ישראל גנבים הם הרצון במראית העין הם צדיקים כמאמר מדרש השני אין להם שנאה וקפיצות כנ"ל וכללו של דבר במראית העין ובמעשה הם כמלאכי השרת מנוקים מעון אבל זה מהמרי כי לבבם בלתי שלם ובקירבם ישימו ארבם וא"כ הרי הם גנבים שעושים עין מעלה כאילו אינה רואה ח"ו וענשם יותר חמור כגנב כנ"ל ובזה מקטרג לישראל ולכך אלו ב' מדרשים הם כונה אחת ועל דרך אחת הולכים ומה עשה הקב"ה שהבחין לבבות בני אדם ה' הוא יודע כנודע כי אין מלאכי השרת בוחנים לבבות ולכך נוטל עונות ומסתירם תחת פורפירא שלו שלא יהיו גלוים לפני ב"ד של מעלה לדון בם רק ה' לבדו הוא הרואה אותם והוא צריך לדון וא"כ שהקב"ה הוא בגדר הדיין וקיימ"ל (רה"ש כ"ו ע"ב) אין עד נעשה דיין ואין הקב"ה יכול להעיד על לבם שהוא בלתי שלם וא"כ חזר הדין למראה עינים ישפוט ובזה הודאת השטן בעצמו שאנחנו זכאים ולכך אמר השטן רבש"ע נשאת עון עמך הרצון אם תעשה כך מבלי להניחו בגלוי ולהעיד על עונות שבלב שלפניו נגלה רק תסתיר אותם למען תדין אתה לבדך א"כ נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה ואתה אין עד נעשה דיין ויצאו זכאים בדין ע"פ דברי השטן בעצמו ולכך התפלל דוד (תהלים י"ז ב) מלפניך משפטי יצא ואז עיניך תחזינה מישרים הרצון שתדין לפי ראות עינים ולא מחשבת איש כי אז מי יצדק בדין כי מי יאמר זך לבבי מהרהור ופשע וזהו כשהקב"ה שופט ולא ב"ד פמליא של מעלה ולכך באיוב כתיב (איוב א' ו) ויבואו בני אלהים להתיצב על ה' היינו ב"ד של מעלה ואז יש לשטן פתחון פה לערער כי אז יכול ה' להעיד ולכך ויבא גם השטן בתוכם לקטרג ולכן נא רחצו והזכו הסירו רוע מלבבכם עבדו את ה' בכל לב ודבר זה יותר נח אם ישים ה' נגד עיניו וכי שוא כל אדם סלה ויתבונן ביצורי ה' וכי גדלו מעשיו ומה מאוד רבו רחמיו על האיש בבריאת האדם ומי שבקי בחכמת הניתוח שקורין אנאט"אמי הוא יכיר אהבת ה' לאדם וחכמת יצירה וכאשר הזמין לאדם כל צרכו בגידים ועצמות ועורקים זה העצם רך וזה העצם קשה זה לח וזה יבש הכל במזגו ממוצע ושוה זה בזה מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית אם יתבונן אדם בזה הלא יטהר לבבו מכל פשע ויתקע בלבו אהבת המקום ויראתו ויהיו כל ענייני העולם הזה כלא חשובים בעיניו וינוח מכל עצבי הזמן ודאגות המטרידות הלא יראה כי ה' יוצר האדם הכין כל מפעליו להיות לו כל הצורך וא"כ למה ידאג ולא ישמח במעשה ה' כי רבו וביחוד ימים אלו יטהר לבבו מכל סיג ופשע ובפרטות בתערובות אנשים ונשים כי זהו קוץ מכאיב וסילון ממאיר בעו"ה ואין שנוא לפני המקום אלא תערובות אנשים ונשים ובתולות ולכן כבר קבעתי לכם ואהיה כמדכר לכם מבלי ללכת ערב ראש השנה ויום הכפור על קברות רק האנשים ויקדימו הנשים לילך ביום שלפניו או יומיים ילכו גם להסיר מלבן הגאוה והקנאה אשר מדה רעה כזו מביאה לאדם לכל הצרות ויגונים:

וזה לשון הזוהר פרשת פנחס (ח"ג רלא, א), פתח ר' שמעון ואמר ויהי היום, בכל אתר דכתיב ויהי איהו צער, ויהי בימי צער ודאי, ויהי היום יומא דאית ביה צער ודא איהו ראש השנה, יומא דאית ביה דינא קשיא על עלמא. ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם (מל"ב ד, ח) יומא דר"ה הוה, ובכל אתר ויהי היום דא ר"ה. ויהי היום ויבואו בני האלהים (איוב א, ו) יום ר"ה הוה. וכל זמנא תרין יומין אינון, מ"ט בגין דלהוי יצחק כליל דינא ורחמי תרין יומין ולא חד, דאלמלא ישתכח יחידאי יחריב עלמא, ועל דא כתיב תרין זימנין (שם, ושם ב, א) ויהי היום ויהי היום ויבאו בני אלהים, אילין ב"ד רברבא, בני אלהים ודאי בנוי דמלכא קריבין לגביה, ואינון שבעין ממנן דסחרן תדירא למלכא, ואינון חתכין דינא על עלמא להתיצב על ה'. וכי על ה' קיימי, אלא בשעת דאילין קיימי על דינא דינא קדמאה דכלא ביה מאן הוא דלא יוקיר לשמא דקוב"ה ולא יוקיר לאורייתא ולעבדוהי. אוף הכי מאן הוא דלא חייש על יקרא דשמא קדישא דלא יתחלל בארעא, מאן הוא דלא חייש ליקריה, מאן הוא דלא שוי יקר לשמא, דא (שם א, ו) ויבא גם השטן בתוכם, גם לרבות ההיא נוקבא דיליה. אוף הכי להתיצב על ה' דאיהו חייש נמי ליקרא דשמא דא כו', בההוא יומא של ר"ה קיימין שבעין קתדראין למידן דינא לעלמא, כמה אינון מארי תריסין קטיגורין דקיימי לעילא, אילין מיימינין לזכות, ואילין משמאילין לחובא לאדכרא חובין דעלמא, חובין דכל חד וחד וכו', עד כאן: